מי גורר את המשפט לכיכרות

הדלפות ותמלולים מלווים את תיקי נתניהו ומכתיבים סדר יום תקשורתי ופוליטי. רבים שואלים, בצדק, מאיפה מגיעים החומרים למהדורות החדשות? לטענת הפרקליטות - והדברים מודגשים לאחרונה בדבריו של פרקליט המדינה, שי ניצן - חומרי חקירה מודלפים רק מהסנגורים של הצדדים. הראיה: רוב חומרי החקירה שדלפו, פורסמו רק אחרי שהסנגורים קיבלו את התיק.

אבל הדיון בהדלפות נוגע רק בצד אחד של הסיפור הגדול, והעיסוק בו מסתיר את הסוגיה החשובה באמת: העובדה שגורמי האכיפה והפרקליטות מתדרכים בקביעות עיתונאים בנושאים הקשורים לחקירות ופוליטיקה. מי שיערכו חיפוש בגוגל עם המילים "בכיר בפרקליטות"; "גורם אכיפה בכיר"; או "במערכת אכיפת החוק אומרים" על מגוון צירופיו, ייתקלו במבול בלתי נשלט של מסרים היוצאים מפיהם של בכירי המערכת במגוון רחב עד אינסוף של נושאים: חסינות לרה"מ, יכולתו להרכיב ממשלה, סיכויי ההרשעה, משקלן של ראיות, תוצאות פעולות חקירה, תגובות לקווי הגנה אפשריים, ומה לא. זה, אגב, לא מוגבל רק לענייני רה"מ, והמטרה היא תמיד אחת: ההגנה על מעמדה או על תדמיתה של הפרקליטות.

יש סיבה טובה להאמין שהפרקליטות לא מדליפה חומרי גלם ממשיים, כמו תמלולי חקירות או מסמכים. אבל כתבי משפט מתודרכים ועיתונאים מקבלים מסרים, הודעות ושיחות רקע מפי כל צמרת משרד המשפטים, עד שלעיתים נדמה שזו לא מערכת אכיפה הכפופה לממשלה כחלק מהרשות המבצעת, אלא לשכת יחסי ציבור.

אפשר להבין מדוע הם נוהגים כך. הפרקליטות וראשיה נתונים ללחצים ציבוריים שמפעילים כלפיהם מעצבי דעת קהל, מפגינים, נבחרי ציבור, וכן - גם נתניהו וסביבתו. הם חשים, לפיכך, צורך עז לצאת למערכה, להגן על עצמם, או להעמיד לרשות דעת הקהל את "הגרסה שלהם" בוויכוח שמסעיר את התקשורת ומפלג את הציבור.

אבל כאן בדיוק הבעיה: הפרקליטות היא לא שחקן פוליטי ולא אמורה להיות חלק במאבק על דעת הקהל. כללי הפורמט בחברה דמוקרטית הם אלה: למשטרה ולפרקליטות יש הסמכות לעצור אדם, להלין אותו עם פשפשים, לזמן לעדות את קרוביו ואת עוזריו, להחרים את מחשבו ומכשירי הסלולר שלו, ועל כל זה לבקש גם צו איסור פרסום. רפרטואר הסמכויות והכלים העומדים לרשותן עצום ועוצמתי. לנבחרי הציבור, לעומת זאת, יש רק כלי אחד: הציבור. החדירה של הפרקליטות לזירה התקשורתית היא במידה רבה הפרה של הפרדת הרשויות או של כללי המשחק.

ברור שלעיתונאים ולתקשורת יש אינטרס בתדריכים, בדיוק כפי שיש להם אינטרס בהדלפות. אבל כשהפרקליטות פועלת באופן נרחב לעיצוב דעת קהל באמצעות תדריכים, אפילו אם הדבר נעשה בתגובה להתבטאות של נאשמים או פוליטיקאים, היא למעשה נכנסת למחוזות הספינים, וגוררת בעצמה את המשפט לכיכר העיר. גם לפרקטיקה הזו יש חלק בשקיעת אמון הציבור.