הכנסת פספסה הזדמנות

העובדה שהבחירות לכנסת ה־23 יתקיימו 167 ימים לאחר שננעלו הקלפיות בבחירות לכנסת ה־22 היא כישלון של הכנסת או, ליתר דיוק, של הח"כים מכל המפלגות, ובראשן הליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו.

נתניהו קיבל מהנשיא 28 ימים כדי להקים ממשלה, אבל בתום פרק הזמן הזה החזיר את המנדט לנשיא ראובן ריבלין, שהטיל את המשימה על יו"ר כחול לבן בני גנץ, שגם הוא נכשל במשימה. לאחר מכן ניתנה ל־120 הח"כים ההזדמנות לאסוף במשך 21 ימים 61 חתימות של ח"כים לתמיכה בח"כ שהוא בעל סיכויים להקים ממשלה, אבל גם משימה זו לא צלחה.

שלושת הכישלונות הללו הם תופעה שלא ידענו כמותה מקום המדינה. שלושת מנהיגי המפלגות הללו (נתניהו, גנץ וליברמן) האשימו איש את רעהו במחדל, אבל האשמה רובצת בראש ובראשונה עליהם ועל כל הח"כים האחרים המשתייכים לליכוד, לכחול לבן ולישראל ביתנו. כולם דיברו גבוהה־גבוהה על כך שעשו כל מאמץ, שהפכו כל אבן, שמאוד התאמצו למצוא מוצא, אך יריביהם לא הסכימו להתפשר ולקבל את התנאים שהציגו להם.

קשה לתת אמון בתירוצים הללו, משום שהמבוגרים יותר בקרבנו זוכרים היטב שב־1984, לאחר הבחירות לכנסת ה־11, הצליחו הליכוד בראשות שמיר ומפלגת העבודה בראשות שמעון פרס להקים ממשלת אחדות לאומית. השנאה וחוסר האמון היו אז גדולים עשרת מונים מאשר כיום. סלעי המחלוקת לא היו כמו משך תקופת הנבצרות של ראש הממשלה או שנתניהו יוותר על החסינות, אלא נושאים כבדים ובעלי חשיבות היסטורית ואסטרטגית כמו הנסיגה מלבנון, המאבק לבלום את ההיפר־אינפלציה במשק, הנכונות של אש"ף להכיר בישראל וכדומה. אבל הם הצליחו להקים את ממשלת הרוטציה שבה פרס ושמיר כיהנו כל אחד במשך שנתיים כראשי ממשלה, משום שידעו להתעלות מעל לחילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם לאחר שהתברר להם שפרס עם 44 מנדטים ושמיר עם 41 מנדטים אינם מסוגלים להקים ממשלה עם השותפים הטבעיים שלהם.

יתרה מזו, גם לאחר הבחירות לכנסת ה־12 שהתקיימו ב־1988, ולמרות החשדנות בין פרס לשמיר והזעם של שמיר על כך שפרס חתם ללא ידיעתו על "הסכם לונדון" החשאי (שבמסגרתו פרס נפגש בלונדון עם חוסיין, והשניים חתמו על הסכם שהתווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי־ערבי ולשאלה הפלשתינית) - הם הקימו שוב ממשלת אחדות ב־1988 בראשות שמיר, שהחזיקה מעמד במשך שנתיים.

למרבה הצער, נתניהו, גנץ, ליברמן והאישים האחרים שבידיהם הופקדה האחריות לניהול חיי המדינה ולפתרון בעיותיה וקשייה הרבים, לא הפגינו מידה דומה של אחריות לאומית שגילו פרס ושמיר. הם חשבו בראש ובראשונה על עצמם, ועל הרווח האישי שיפיקו מהמצב.