התרבות שלנו היא ההסברה הכי טובה

כמעט ללא תקציב. ככה נלחמים אנשי משרד החוץ על מעמדה ופרצופה של ישראל בעולם. במאמץ עילאי, בהשקעת אנרגיה אינסופית בשיתופי פעולה, בגיוס אנשים בהתנדבות, מתוך אמונה אמיתית במטרה. ודרך תרבות, הרבה מאוד תרבות, הנכס ההסברתי הגדול והטוב ביותר שיש לישראל להציע.

בערים כמו ניו יורק או לוס אנג'לס זה הרבה פחות מורכב. אין אמן ישראלי שלא רוצה להופיע בהן, הקהילה היהודית גדולה מאוד, גם הישראלית, יש שפע של היצע ומפיקים פרטיים המושקעים בתחום. אבל במקומות אחרים בעולם ובארה"ב הרבה יותר קשה לייצר אירועים משמעותיים, בעיקר כשאין כסף. שם נדרשים אנשי המשרד ליכולת אלתור, ליצירתיות ולהרבה יותר מאמץ.

בסוף השבוע האחרון התקיים ביוסטון, טקסס, פסטיבל קריאה של מחזות ישראליים שנכתבו בידי נשים. אחד מהם הוא מחזה שלי שעלה בתיאטרון הבימה. היו לי הכבוד והעונג לא רק לשמוע שחקנים מקצועיים מתיאטרון "המטרייה של מילדרד" קוראים את הטקסט באנגלית, אלא גם לראות כיצד תרבות ואמנות הופכות להיות השגרירות הטובות ביותר של ישראל, וכיצד סבלנות וסובלנות לכל סוג של יצירה יכולות להביא לשינוי אמיתי.

גלעד כץ הוא הקונסול הכללי ביוסטון. הוא אחד מ־11 המינויים האישיים של ראש הממשלה, היה יועץ של נתניהו, חובש כיפה, אב לחמישה. נספח התרבות של ישראל ביוסטון הוא עידן שוורץ. חי עם בן זוגו, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי, לא בדיוק חלק עם כץ אותו ארגז חול. המחזות שהוצגו לא היו פשוטים, וודאי שלא לאדם שומר מצוות. "אוי אלוהים" של ענת גוב מספר על אלוהים שמגיע לטיפול פסיכולוגי; "יולדות" של חנה ואזנה עוסק בחטיפת ילדי תימן ומציג את הממסד הישראלי באור לא מחמיא; והמחזה שלי, "ורסאצ'ה שם זמני", כולל בתוכו אלימות מילולית ובגרסתו על הבמה כלל עירום פרונטלי.

אבל כץ הגיע לקריאה שהתקיימה ביום ראשון. ובירך והאזין בקשב רב, ולא ניסה לצאת נגד התכנים. כי הוא, להבדיל מהרבה מאוד גורמים ישראליים רשמיים, יודע שהסברה זה לא רק עגבניות שרי ואומת הסטארט־אפ. שפלורליזם וביקורת לא מוציאים את דיבתה של ישראל רעה אלא להפך, מוכיחים שישראל היא מדינה דמוקרטית שמכילה בתוכה זרמים ותפיסות עולם שונות שלכולם יש מקום וקול.

ממשלת ישראל משקיעה תקציבי עתק בהסברה ובמאבק ב־BDS, ולא בהצלחה גדולה. חשבו מה היה קורה אילו רק היו עושים שימוש במשאבים העצומים האלה להפצת תרבות ישראלית בעולם, לו רק מישהו היה מבין את מה שבסוף השבוע הזה, ביוסטון, טקסס, היה ברור כל כך.