ההכרה ההיסטורית שהעניק ממשלו של הנשיא טראמפ במפעל ההתיישבות הישראלי ביהודה ושומרון היא מסמר נוסף ואולי אף אחרון בארון המתים של רעיון המדינה הפלשתינית.
היו בישראל שביקשו לפקפק במניעים ובעיקר להקל ראש במשמעות ההכרזה של מזכיר המדינה, מייק פומפאו, ולפיה יהודה ושומרון אינם שטח כבוש ולפיכך היישובים הישראליים שהוקמו בהם אינם מפרים את החוק הבינלאומי. אבל בעינה נותרת העובדה שארה"ב, מעצמה עולמית המחזיקה בידה את המפתח לכל מהלך בזירה הבינלאומית ובוודאי זו האזורית, שמטה באחת את הקרקע מתחת לניסיון רב־שנים של הפלשתינים, בסיוע רבות ממדינות העולם, לאלץ את ישראל להיענות לתביעה הפלשתינית לסגת אל גבולות 1967 ולאפשר הקמתה של מדינה פלשתינית.
כמו בהחלטתו להכיר בירושלים כבירת ישראל, לא ביקש הממשל האמריקני לכפות או ליצור מציאות יש מאין, אלא הכיר בסך הכל במציאות הקיימת בשטח, ובמילים אחרות הכיר בכך שמפעל ההתיישבות הישראלי חצה זה מכבר את נקודת האל־חזור. העובדה שהצהרתו של פומפאו התקבלה בדממה ולכל היותר בגינויים רפים מצד "החשודים הרגילים", ובראשם הפלשתינים, מדינות ערב וכמה ממדינות אירופה, מלמדת כי גם בעולם כבר משלימים רבים עם העובדה שפתרון שתי המדינות מוטל בספק ואפשר שהפך לבלתי ריאלי.
רק לפני רבע מאה, עם חתימתו של הסכם אוסלו, היו הפלשתינים קרובים מרחק נגיעה מהקמת מדינה במרבית אם לא בכל השטח שעליו השתלטה ישראל במלחמת ששת הימים. אלא שברגע האמת הם בחרו באלימות כדי להגיע אל קו הגמר, ודרך זו הסיגה אותם לאחור מרחק של שנות דור. כיום מצויה התנועה הלאומית הפלשתינית באחד המשברים הקשים שידעה, ואין בידיה מענה לאתגר שבפניו היא ניצבת, וממילא גם לא תשובה להחלטת ארה"ב כמו גם למהלכיה של ישראל.
אבל האתגר לפתחה של התנועה הפלשתינית אינו מצוי בהכרח במסדרונות האו"ם או בוושינגטון אלא דווקא בקרב הציבור הפלשתיני עצמו. הצעירים הפלשתינים מוסיפים אמנם להביע מחויבות מוחלטת לרעיון המדינה הפלשתינית אבל מצביעים ברגליים בעד השתלבות במדינת ישראל. כך במזרח ירושלים, שבה מבקשים הכל להשתלב במרקם החיים הישראלי ובעתיד אף יבקשו אזרחות ישראלית, וכך גם בחלקים אחרים של יהודה ושומרון.
לכאורה מדובר בהישג ישראלי מן המעלה הראשונה, לכל הפחות מנקודת מבטה של הממשלה הנוכחית. אבל יש להודות כי מציאות זו מציבה אתגר של ממש בפני ישראל. שהרי עד היום התנגדו רבים בישראל, בממשלה ובציבור, לרעיון הקמתה של מדינה פלשתינית, אבל בה בעת נמנעו מלהציג תפיסה חליפית לרעיון שתי המדינות והעדיפו לדחות כל דיון בשאלה לעתיד הרחוק, אם בכלל.
אלא שהעתיד כבר כאן. נוכח קריסתו של רעיון המדינה הפלשתינית, על ישראל להתעשת ולגבש מדיניות שתאפשר לה להוסיף ולשמר את זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית. אחרי הכל, לא ירחק היום שבו הקהילה הפלשתינית, אבל קודם לכן גם הפלשתינים עצמם, יעלו את הדרישה לפתרון המדינה האחת. ובעצם, גם בלא דרישה שכזו, רעיון זה הופך אט־אט לעובדה בשטח. על ישראל מוטלת החובה לחפש אחר פתרון יצירתי למציאות חדשה זו, ואם נצא לבחירות חדשות - מוטב שגם שאלה זו תהיה על סדר היום של המועמדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו