"אנחנו יכולים לפתור את זה בינינו", אמר צ'רלי לניקול בתחילת הסרט "סיפור נישואים", ואני חשתי מייד שיש כאן אלגוריה נהדרת לחיינו בצילו של אביגדור ליברמן. איך? חכו לסוף.
מדובר ביצירה קולנועית שכבר עלתה בקולנוע "לב", שלרגל ההקרנה היה ראוי להסב את שמו ל"לב שבור", כי היה ברור לי עד השנייה האחרונה שהם חוזרים זה לזו בסוף (אולי הם עוד חוזרים, לכו לראות). החל מסוף השבוע הזה האוצר זמין גם בנטפליקס הקרוב למקום הירדמותכם. לכאורה סיפור מוכר, זוג מקסים, מאוהב פלוס ילד, יש להם הכל ואם היה להם גם המשפט ההוא שהאישה רצתה לשמוע ברגע הנכון הם לא היו חולמים להתגרש.
אבל הוא לא ידע שהיא מרגישה לא מספיק ממומשת, ומכאן הדרך אל המגשר היתה קצרה. כאשר הלך אליו הזוג בפעם הראשונה, הם היו קצת ימין ושמאל, נניח, סוג של גנץ וביבי: לישיבת המשא ומתן הזאת אצל המגשר - נניח ריבלין, כל אחד הגיע עם רשימת החוזקות והחולשות וגם מה שהוא אוהב ביריב.
אולי היינו צריכים לרכז את מרצנו ביישוב נוקדים? ליברמן // צילום: אורן בן חקון
כמו שאריות של קמפיין חיובי ובוגר, ניקול סיפרה מה טוב בצ'רלי, וצ'רלי ידע להעריך גם מה טוב בניקול. הבנתי שיש כאן שני צדדים שרוצים בטובתי כעם, או כילד, ובמידה שלא ידעו להחליט מי צודק, יוכלו לכונן כאן ממשלת אחדות או משמורת משותפת. לפגישת המשא ומתן כל אחד התכונן מראש לומר על מה הוא מוותר ועל מה לא, איך הוא רואה את החיים המשותפים מעתה ואילך, ובאולם הקולנוע - כמו גם בבית הנשיא או באולפני הטלוויזיה התמימים של שלהי תשע"ט - התעופפו שבבי תקווה. את ריקוד האופטימיזם קטעו עורכי הדין, שיוצגו בחיים האמיתיים בידי אביגדור ליברמן.
הרגע שבו כוונות טובות נגדעות בידי אנשים שמספרים לך שהצד השני משקר, שאתה עומד להידפק, שבאמתחתך שנים של ניסיון בתחום, שהם האידיאליסטים היחידים בסיפור, ועל הדרך קוטפים דיבידנדים חסרי היגיון - הוא רגע אכזר. האנשים שהופכים את קערת השגרה על פיה הם אנשים רעים. ב"סיפור נישואים" רואים בבירור כיצד משבר אנושי הופך להיות משבר פוליטי. במדינת ישראל רואים בבירור כיצד משבר פוליטי הופך להיות טרגדיה אנושית.
בשתי הזירות השחקנים מתגוששים, חובטים ונועצים שיניים זה בזה עד זוב דם ואובדן חושים במקום להצביע על הסכסכן שוחר המלחמה ולבעוט בו החוצה מן הזירה. בסרט מתפלשים בבוץ במקום לבעוט בעורכי הדין, אף על פי שאלה גורמים להם לאובדן של כסף, קריירה, עצמאות, כבוד ומשפחה. חיכיתי לסצנת סיום שבה טיול משפחתי מסתיים בביתם של עורכי הדין כדי לזרוק להם אבן קטנה בחלון הזכוכית, אבל היא לא הגיעה.
בחיים עצמם כבר הפנינו אצבע מאשימה כלפי עורכי הדין ומערכת המשפט, כתבנו את נאום הפרידה האפשרי של נתניהו, הזדעזענו מעזות המצח של "כחול לבן"; היו כאן הפגנות מול הבית של מנדלבליט ומול המוזיאון ובכיכר הבימה; אבל אולי מוטב היה שאת כל מרצנו מאז מארס 2019 היינו מרכזים ביישוב נוקדים? מדובר באזור מאובטח במיוחד, אז אין חשש, ואולי כך מי שסיפר לבוחריו שילך לממשלת ימין וכעת גורר אומה שלמה לבחירות בפעם השלישית, היה מבין שהוא על הכוונת המוסרית של האזרחים, וחושש לקריירה הפוליטית שלו?
הח"כים לא מצליחים להשתחרר מאימת ליברמן ומעדיפים להפחיד אותנו בחזיתות אחרות: בליכוד מאיימים שתהיה כאן ממשלה עם הערבים, בכחול לבן מזהירים מפני ראש הממשלה, במרצ מפני החרדים. מנהיגי כל העולם, תהיו ישרים ותזהירו אותנו מפני ליברמן. תכריזו שאיתו לא תשבו לקואליציה, כי הוא האשם האמיתי. הפוליטיקה הישראלית הצמיחה בעבר תופעה מגונה בשם כלנתריזם, אולי הגיעה השעה להכריז על אחותה הצעירה, המתוחכמת והבזבזנית: ליברמניזם. לאור הצלחת הסרטים הקודמים, בקרוב על מסך הקולנוע שלכם בפעם השלישית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו