מוצאי השבת, היכל התרבות ביבנה. כ־450 איש ממלאים את האולם כדי לצפות בהצגה "אל נקמות" של תיאטרון הקאמרי. לא מדובר בקומדיה קלילה ומשעשעת, גם לא במחזמר המבוסס על שירים מוכרים שאותם מבצעים כוכבי טלוויזיה או זוכי ריאליטי. זהו מחזה שנכתב בשנת 1906 על ידי שלום אש ועובד מחדש על ידי איתי טיראן, שגם ביים אותו.
שעתיים ללא הפסקה, בלי פרסומות, אי אפשר לקפוץ רגע לשירותים או להביא איזה חטיף, גם לא לעצור ולחזור אחורה בשלט. תיאטרון הוא מן אמנות כזאת, שבעידן של נוחות ותזזיתיות ועיסוק באלף ואחד דברים בבת אחת מאתגרת את הצופה הרבה יותר: אי אפשר לשחזר אותה במיידי, היא כאן ועכשיו, אי אפשר להקליט ולחזור אליה מאוחר יותר. אמנות שאתה צריך להתפנות אליה, רגשית ופיזית.
ובכל זאת, הקהל בא. קונה כרטיסים ומזמין בייביסיטר ומחפש חניה ומתאמץ. הקהל הישראלי בא לתיאטרון. הוא אוהב מחזאות מקורית וקונה כרטיסים. יש הרבה יותר צופים שבאים להיכלי התרבות מאשר למגרשי הכדורגל. נכון, התיאטרון מסובסד, כמות הצופים תרד פלאים אם המדינה לא תזרים כסף לתיאטרונים. אבל עדיין, איש לא מכריח 450 איש מיבנה ומהסביבה לצאת מהבית לשלוש שעות ולצפות בהצגה קשה, ועוד לשלם עבור התענוג.
כל מי שקורא לסגירתו של תיאטרון הבימה בעקבות קריסתו הכלכלית ומטיף להפסקת הסבסוד לתיאטרון כי "את מי זה בכלל מעניין?", לא מכיר את הנתונים ולא מבין עד כמה מפעל התיאטרון נטוע עמוק בליבם של הישראלים. הסבסוד הופך את התיאטרון לאמנות נגישה, נצרכת; חוויה שכמעט כל אחד יכול לחוות. כשמפעל הפיס רוכש הצגות לפריפריה והכרטיסים נמכרים ב־25 שקלים לצופה, האולמות מתמלאים בצעירים ובמבוגרים שיכולים לפתע להרשות לעצמם לחוות את החוויה הזאת. משפחות שבאות יחד, קבוצות חברים, התיאטרון הופך למקום מפגש ומקבל משמעות נוספת.
הבימה הוא תיאטרון שמתנהל שנים מבלי להיות מנוהל. התקבלו בו החלטות שגויות, התיאטרון איבד כיוון והפסיק למלא את תפקידו כתיאטרון הלאומי. אבל עדיין, בתהליך נכון של צמצום והבראה הוא יכול וצריך להיות חלק מנוף התרבות הישראלי. יש בו שחקנים נפלאים, עובדים מסורים ורצון אדיר מצד כל היוצרים להמשיך ליצור. עכשיו נדרשים עבורו מנהלים שמבינים תרבות ויודעים לנהל מוסד תרבותי.
אבל מה שקרה בהבימה לא אמור להשפיע על תפיסת העולם שלנו. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים משכילים ותרבותיים, ראשי הציונות היו אנשים שקראו וכתבו והעריכו תרבות, ידע ואמנות; אנשי מעשה, שבד בבד עסקו גם בהגות ובהרחבת דעת. לא בורים הניחו את היסודות אלא אנשי רוח; אנשים שידעו שתרבות ואמנות הן בבחינת מותר האדם מן הבהמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו