עם צביטה בלב

במשך שנים ארוכות אני גם וגם. גם חובש כיפה, גם גדלתי בבני ברק וגם חושב שאסור למנוע תחבורה ציבורית בשבת. גם מאוהב עד עמקי נשמתי במסורת היהודית וגם טוען בתוקף שאסור לכפות אותה.

חשבתי, ועדיין חושב, שמניעת תחבורה ציבורית בשבת לאנשים שרוצים וזקוקים לא רק שלא מקרבת אנשים למסורת, אלא מעוררת סלידה וריחוק ממנה.

השבת, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, הופעלה תחבורה ציבורית בשבת. הייתי בטוח שאשמח עבור אלו שהרגישו שכובלים אותם, שכופים עליהם. ואני שמח בשבילם, באמת שמח, אבל לא מצליח להתעלם מה"קווץ'" שעושה כאב בלב.

השבת הזו תיזכר כשבת שבה קיבלו אנשים זכות בסיסית שמגיעה להם, אבל תיזכר כעוד אבן דרך בהתנתקות שלנו מהמיוחד לנו - המסורת היהודית.

נכון שאנחנו כבר שנים ארוכות בתקופה אחרת, מערבית יותר, פתוחה יותר, דתית הרבה פחות. כבר לא שומעים נאומים כמו זה של בגין שמדבר על השבת ועל "הילדים סביב השולחן... בעיר אין תנועה, אין תזוזה, אין עגלה...", ואפשר להיות שמחים עבור מי שרוצה בכך, אבל קשה להתעלם מההתרחקות מהמסורת שהיא הבסיס שלנו, של כולנו.

אנחנו העם היהודי, הגנום היהודי, הראש היהודי. אחים יהודים, שרבים בארץ וכל כך שמחים לראות אחים יהודים בחו"ל, ומה שמייחד אותנו זה להיות יהודי, לכבד את המסורת העתיקה.

היום זו התרחקות נוספת, ומה יהיה בעוד שלושה או ארבעה דורות? מה ישמור אותנו כיהודים מיוחדים כשהמסורת תלך ותיעלם?