משום מה להמון אנשים, בעיקר מחוץ לליכוד ואף מחוץ לימין, נורא דחוף בימים אלה לחטט בפוליטיקה הפנימית של המפלגה. שאלת השאלות: האם הליכוד יעמיד בראשו מנהיג אחר? מתי יבינו שם שנתניהו הפך "מנכס לנטל"? כמאמר הקלישאה.
ברור מאיפה מגיעה המחשבה שעם כתבי אישום נתניהו עשוי להפוך למשקולת על מפלגתו, אבל כלל לא בטוח שהדברים אמנם נראים כך מבפנים, בשטח הליכודי. בכל הזהירות הנדרשת, אפשר לשער שעבור תומכי נתניהו ומצביעי ליכוד, לא הרבה השתנה. הגשת כתבי האישום היתה צפויה, והיא אולי אף "מוכיחה" הטענה לרדיפה. ייתכן שיש לדבר כוח מגייס, ולא מרחיק.
מה שבכל זאת מצריך דיון הוא יחסי נתניהו והליכוד, וייתכן שהרגע הנוכחי הוא הזדמנות, אם לא צו השעה, לשינוי. נתניהו, על עוצמתו וסגנון מנהיגותו, האפיל על הליכוד. כפי שכבר אמרתי לא פעם, המותג "נתניהו" בלע את המותג "ליכוד". כל עוד המותג נתניהו חזק, המפלגה הרוויחה מכך. כעת המותג נתניהו נחלש, והוא עשוי להיחלש ככל שהכתישה המשפטית־תקשורתית תתחזק.
בכל זאת צריך לקרוא את האיתותים בחוכמה, ועל כל תומך ליכוד לשאול את עצמו: מדוע בשמאל משתוקקים ל"אמיץ" שירהיב עוז לצאת נגד נתניהו? הם מבינים שנתניהו עדיין עוצמתי בתוך ובעבור הרחוב הליכודי, ולכן הם מייחלים ל"מרד" או ל"פיצול" שיחלישו את הליכוד. זה בדיוק התרחיש שעליו בנו בכחול לבן, וזה גם משהו שליברמן ולפיד עדיין מייחלים לו. כלל לא בטוח שחילופי הנהגה בליכוד יאפשרו למפלגה לשמור על כוחה, כשהיא משוחררת לכאורה מה"משקולת" של נתניהו. להפך; היא תהיה מסוכסכת ופצועה.
מה שנתניהו והליכוד צריכים לעשות הוא לבנות מחדש, יחד, את המותג "ליכוד". קודם כל להתלכד יחד למשימה הלאומית של ניקוי המועדון - לא חלילה שריפת המועדון - ולהחזיר את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק והמשפט. זה משתלם לא רק לליכוד, שעם קריאת קרב כזאת יכול ללכד את מחדש את השורות, אלא גם עבור נתניהו, שיגיע להתמודדות המשפטית עם גב תנועתי חזק.
נתניהו עצמו חייב להתחיל לצמצם את המונוליתיות והריכוזיות ולהחיות את השטח הליכודי. כן, זה אומר גם לעודד מצב תחרותי על הדור הבא של ההנהגה, לרבות גיבוש מחנות ואפילו חצרות. לא רק כי אכן צריך להכשיר את האליטה שתיקח את המושכות, אלא כי רק כך המפלגה תהפוך לגוף דינמי ואטרקטיבי שימשוך אליו קבוצות שישאפו, כבעבר, לבנות בתוכו ודרכו את כושר ההשפעה שלהם על הפוליטיקה ועל החברה בישראל.
הליכוד צריך לחזור אפוא לתרבות הפוליטית הליכודית של דיאלקטיקה מפרה עם הסניפים ועם מוסדות המפלגה; להמשיך להעצים את הפריפריה ולשפר את הייצוג והביטוי שלה בממסד המפלגתי. צריך גם להילחם על המעמד הבינוני־המזרחי שצמח בזכות המדיניות הכלכלית־חברתית של הליכוד, ובחלקו נהה אחרי לפיד וגנץ.
ומשימה חשובה נוספת, וגם היא אפשרית מכפי שנדמה: להביא קהלים חדשים. להרחיב את החיבור עם חלקים מרכזיים בציונות הדתית, ואפילו לפנות לחלקים בציבור הערבי. אם אהוד ברק יכול היה לבקש סליחה על הרג, גם נתניהו יכול לבקש על מילים - והוא בא עם נדוניה שאפילו גדולי יריביו לא מכחישים: בעשר שנות שלטונו רווחתו של הציבור הערבי השתפרה, ערוצי התקדמות חברתית ומקצועית נפתחו, ונעשו השקעות חסרות תקדים בתשתיות ובמערכות ציבוריות. בשילוב זהירותו של נתניהו משימוש בכוח צבאי (היבט שגם בציבור היהודי ראוי להדהד) אפשר להביא גם לציבור הזה את הבשורה שהליכוד עדיין נושא עבור הפריפריה החברתית: לממש את החלום להתחבר לישראל.
זה הנכס המרכזי של מותג הליכוד, שנתניהו הוא עדיין קבלן הביצוע החרוץ ביותר שלו. באורח פלא אלה הן גם בדיוק הקבוצות שלא רוחשות אמון רב במיוחד לטחנות החוק והצדק. החיבור מעולם לא היה מתבקש יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו