כמו בפעמים קודמות, גם בהפגנה האחרונה בכיכר גורן בפתח תקווה התרכזו פעילים רבים חדורי להט ודאגה. אולם כשהבטתי במתכנסים, שמתי לב ששתי קבוצות משמעותיות נעדרו מן הכיכר. אכנה אותן "הדור שלא ידע את אוסלו" ו"הדור שחושש מאוסלו נוסף".
מצד אחד, מרבית המשתתפים היו מבוגרים. הורים, סבים וסבתות. לא נערים ונערות שהצטרפו בשנים האחרונות אל רשימת בעלי זכות הבחירה. הדור הצעיר שנולד לתוך מציאות כלכלית־ביטחונית טובה ויציבה - לא הגיע. דור שהוריו טסים עימו לחו"ל פעמיים בשנה, דור שבע, נינוח, שצועד בבטחה. דור שלא ראה אוטובוס מתפוצץ כשעמד במעבר חציה. שלא חושש לצאת את ביתו ברגל או להתעכב בחרדה ברכבו ברמזור אדום. דור שלא חושב פעמים באיזה צד של בית הקפה עליו לשבת, כדי לברוח מהר כשהמחבל המתאבד מגיע. דור שבוודאי לא יודע שכינו את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר". דור שאינו זוכר, שעל בגין נאמר שישלוט כפי שהיטלר שלט בגרמניה. דור שלא ראה את השלטים של "בגין בוגד" ו"בגין רוצח". שלא בכה כשבגין נשבר ולא יצא עוד את ביתו. דור שלא סיפרו לו שיצחק שמיר נחשב בעיניהם "טרוריסט" שהגיע בטעות לראשות הממשלה. דור שהורגל לשנים טובות של שלטון ימני וכלל לא מכיר את השנים הרזות, לשמחתנו.
הדור הזה לא הגיע להפגין. מפני שאינו יודע את העבר, ומשום שעל הכרת תודה (על ההווה), אנשים לא מפגינים.
לעומתו, די במפתיע, גם לא פקדה את הכיכר קבוצה אחרת. הדור שידע את אוסלו. הציונות הדתית, שמבינה היטב את הסכנה הממשית של הסכמי אוסלו וההתנתקות, ברובה, נעדרה. האוטובוסים המלאים שהגיעו בעבר לכל צומת אפשרי, ריקים. "הדור" הזה הצטרף בחלקו לקריאות נגד ממשלת מיעוט, אבל אינו מזדהה באותו הלהט עם ההפגנות בכיכר.
אם הדור הראשון פועל מתוך אי־ידיעה - הציונות הדתית גזרה על עצמה מדיניות של הפרדה וניתוק, למרות הידיעה. הפרדה שבין המתרחש בזירה המשפטית־תקשורתית מול נתניהו, ובין הישגיו בזירה המדינית. המאבק שנתניהו כרוך בו מוסגר כעניין אישי, והופרד מן העניין הלאומי־אידיאולוגי. השינויים שהתחוללו בעשור האחרון, ההצהרות הדרמטיות שטראמפ העניק למדינת ישראל פעם אחר פעם, הפכו לעניין שבשגרה. ואף שאיש לא האמין שעוד בדורנו נעבור ממאבק בניסיונות לפינוי יישובים, לדיונים על סיפוח "השטחים" - עדיין כל הטוב הזה נתפס כלא קשור לענייני הכיכר. למרות המודעות לעבר ולהווה המדיני, גם הקבוצה הזאת לא חשה חובה להפגין מתוך הכרת תודה על המצב המיוחל.
ושתיהן - כאשר האחת לוקה בעיוורון והשנייה באשליה - אינן מבינות שזהו צו השעה. הכיכר חייבת להתמלא בכל אנשי המחנה הלאומי. עכשיו. לא רק כהבעת תמיכה באיש, אלא כביטוי לערבות הדדית. האדישות הזו עלולה להפוך בהמשך לטעות היסטורית לאומית. התהליך שמוכוון ל"נתניהו תחילה", סופו בהפלת כלל שלטון הימין. אם לא נפגין, ולו כדי לשמר את הטוב - כשיהיה רע זה כבר יהיה מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו