לעדכן את חוק הגנת הפרטיות

חיטוט במכשירים סלולריים מעורר חוסר נוחות, מפני שהסלולרי הוא החבר הכי אינטימי שלנו. הוא מכיל מידע רגיש: תמונות, סרטונים, תכתובות ווטסאפ עם צדדים שלישיים, נתוני מיקום ומדדים אחרים הנקלטים באמצעות החיישנים המותקנים עליו. הוא האישי והציבורי, המשפחה והעבודה גם יחד; הוא הפרופיל הפסיכולוגי של בעלי המכשיר, ובמידה רבה של מי שבאים איתם במגע. אין זה מפתיע, לכן, שככל שחשיבותו בחיינו גדלה - כך הוא מהווה את גיזת הזהב עבור רשויות החקירה.

רשויות אכיפת החוק הן רשויות הכרחיות, משום שבלעדיהן כל עבריין - מלך. ברור שיש לאפשר להן למצות מהלכי חקירה, ובכלל זה באמצעות כלים טכנולוגיים. אבל הכוח האדיר שלהן מחייב הגדרה מדויקת מאוד של סמכויותיהן. ואכן, כבר בשנת 1995, כאשר נחקק חוק המחשבים, תוקנה יחד איתו פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), המחייבת את המשטרה לקבל צו שופט כדי לחדור למכשיר ולעיין בחומר.

נניח לרגע לעובדה ששופטים נוטים לתת צווים כאלה ביד רחבה. נניח גם לקושי המובנה שביכולת לבור את המוץ מן הבר ולהוציא מהמכשיר רק מידע רלוונטי לחקירה מסוימת.

ההפתעה היא בכך שבמקביל לחקיקה המפורשת, התפתח מעין נוהג שלפיו המשטרה יכולה לחטט בתוכן של טלפון סלולרי ללא צו, אם החשוד מאפשר זאת "בהסכמה".

גם לפי חוק הגנת הפרטיות, אפשר לפגוע בפרטיותו של אדם אם הדבר נעשה בהסכמתו. אבל בעולם הדיגיטלי הסכמה היא במקרה הטוב פיקציה. מן הצד של השימושים הדיגיטליים שלנו אנחנו נדרשים כל העת להסכים לתנאי שימוש באותיות קטנות שאנחנו לא מבינים בכלל. האם כשהקשתי "אני מסכים" על תנאי השימוש של אפליקציית ריצה, ידעתי שהמידע יועבר לחברת ביטוח שתתמחר פוליסות בהתאם? האם כשאני מסכימה לתנאי השימוש של פייסבוק, אני מודעת לכך שאני חושפת את כל אנשי הקשר שלי, ואת מי שמופיע בתמונות שאני מעלה, לאפשרות של מעקב?

מן הצד של רשויות המדינה, הסכמה של אדם לחיטוט במכשיר שלו כשהוא נמצא במשטרה כחשוד, דומה להסכמה של עובדת לחיזוריו של הבוס שלה. לא בדיוק הסכמה חופשית. יותר מזה, לא תמיד אנחנו מבינים שבהסכמה לתת למשטרה גישה לטלפון הסלולרי, נחשפים מעגלים רחבים ובלתי קשורים של קרובי משפחה, עמיתים ואחרים.

ברגולציית הפרטיות של האיחוד האירופי, שהיא המתקדמת ביותר שקיימת היום, הוקטן משקלה של ההסכמה, וחברות מסחריות המבקשות לפגוע בפרטיות צריכות לעמוד בכללים נוקשים ונקנסות במיליוני דולרים. נוסף על כך, גם רשויות אכיפת החוק שם חייבות לעמוד בכללים מהודקים, מידתיים, מפוקחים ושקופים. בארה"ב קבע בית המשפט העליון כבר בשנת 2014 כי דרוש צו של בית משפט כדי לאפשר למשטרה לחטט בתוכן של טלפון סלולרי, לנוכח התיקון הרביעי לחוקה האמריקנית.

אבל אצלנו מצב הגנת הפרטיות בכי רע. חוק הגנת הפרטיות שלנו לא תוקן מאז 2007. הדבר גורם לנו להמשיך להיות חשופים כאזרחים, כי רשויות המדינה פוגעות בזכות לפרטיות ברגל גסה.

בעולם הדיגיטלי הזכות לפרטיות הופכת להיות מלכת זכויות האדם, בגלל האיסוף המתמיד והבלתי ייאמן בהיקפו של מידע פרטי ויכולות העיבוד והניתוח שלו. פוטנציאל הפגיעה בזכות לפרטיות, הן מצד רשויות המדינה ואכיפת החוק והן מצד המגזר העסקי והטכנולוגי, הוא עצום. עדכון חוק הגנת הפרטיות נדרש הן בגלל הצורך בביטול התפיסה של "הסכמה" ככזאת שמאפשרת לפגוע בנו בקלות, והן בגלל הצורך בביטול הפטור הגורף הקיים בחוק לרשויות אכיפת החוק.

יועצי ראש הממשלה, שמכשיר הטלפון הנייד שלהם נלקח מהם בזמן חקירה, חוו פגיעה משמעותית בפרטיותם. היתרון, אם אפשר לקרוא לזה כך, הוא שכאשר הם מתרעמים על כך, יש סיכוי שמשהו במערכות יזוז ואולי אפילו יתוקן.

ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה