נתניהו נערך לבחירות

למינוי נפתלי בנט לתפקיד שר הביטחון יש כמובן משמעויות בתחום המהותי של התפקיד, אבל במישור הפוליטי הוא מאותת שרה"מ נתניהו נערך לבחירות בפעם השלישית. הופעתו של אביגדור ליברמן אמש, יממה אחרי מינוי בנט, מאותתת דבר הפוך: ליברמן לחוץ ורוצה להימנע בכל מחיר מסבב בחירות שלישי, שבו יהיה, ככל הנראה, המפסיד האמיתי. למרות כוחו המוגבר ומיצובו לכאורה כ"בורר" וכ"לשון מאזניים", הוא לא הצליח עד כה לממש את השטר הפוליטי הזה. בוחריו מבינים שהאינטרס העיקרי שלו הוא איתרוג מצד התקשורת, מצד חלק מהמערכת הפוליטית, וכמובן מצד האינקוויזיציה. לצורך כך הוא נחשף כמי שעשה כבר יותר ממחצית הדרך שעשתה בעבר ציפי לבני לעבר השמאל.

מינויו של בנט לתפקיד הרם, אף כי אינו אידיאלי, הוא בוודאי טוב יותר ממינויו האפשרי של כל אחד משלושת הרמטכ"לים של כחול לבן לשר הביטחון. אפשר להוסיף להם גם את עפר שלח, המבקר התקיף של המינוי, שהכריז כבר לפני כמה שנים כי הוא שואף להיות שר הביטחון. בנט עדיף על ארבעתם.

אבל בנט מתמנה לתפקיד כשרוב הסיכויים הם שימלא אותו חודשים ספורים בלבד. אם הולכים לסבב בחירות שלישי, הוא יגיע לבחירות כשר ביטחון. זה יתרון גדול. נתניהו ממשיך להראות שהוא יודע מה לעשות בתפקידו כרה"מ גם בתוך אי־הוודאות של המערכת הפוליטית; ומנגד, בני גנץ וחבריו מצטיירים כקפואים, משותקים, עושים מהלכי סרק בכיוון מפלגת העבודה, הרשימה המשותפת וליברמן. בקיצור, גנץ הפוליטי לא שונה מגנץ הצבאי.

רשימתם של גנץ ולפיד נתונה תחת מכבש השנאה והפלגנות, וזאת הסיבה העיקרית לתסבוכת הבלתי פתירה לכאורה. בימים אלה מציינים 75 שנה לרציחתה של חנה סנש האגדית בידי הגרמנים. בגיל 20 בלבד, אחרי שנתיים בלבד בארץ ישראל, הצעירה החכמה הזאת הבחינה בבעיה. "דבר איום בולט בארץ", כתבה ביומנה (22.09.1941), "מפלגתיות הורסת וחוסר ארגון גם יחד... כל איש מאשים את חברו, כל איש מרגיש את עצמו חף מפשע ושונא את האחר. הריקבון הפנימי הוא הגורם העיקרי, ולו היה מצבנו בפנים יותר איתן ובריא, היתה גם עמידתנו כלפי חוץ אחרת".