30 שנה: הטעות שהפילה את החומה

זה קרה ב־9 בנובמבר 1989. ויקטור שבובסקי היה פוליטיקאי מזרח־גרמני. כשהגוש הקומוניסטי החל להזדעזע, בצל השינויים שערך נשיא בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב, הוא היה אחד האנשים שהביאו להדחת המנהיג הגרמני הישיש אריך הוניקר, ולמינוי אגון קרנץ, לשביעות רצונה של מוסקבה. שבובסקי הפך לדובר הבלתי רשמי של ההנהגה החדשה, ובאותה מסיבת עיתונאים הודיע על הקלות דרמטיות במעבר ממזרח ברלין למערבה. כשנשאל מתי ייכנסו ההקלות לתוקף, התמהמה קלות ואמר - על דעתו - "מרגע זה".

השלטונות רצו להיערך לשינוי, להציב שוטרים במעברים ולהבטיח את רישום העוברים. אלא שתשובתו של שבובסקי הוציאה מייד אלפי אנשים מבתיהם במזרח העיר לעבר חלקה המערבי. השוטרים המעטים ליד החומה לא יכלו, וגם לא ניסו, לעוצרם. הצעירים עלו על החומה, שברו אותה ועברו לצידה השני. הסיפור המשונה הזה הפך את 9 בנובמבר 1989 ליום שבו נוהגים לציין את סיום המלחמה הקרה.

ההתחלה היתה בוועידת פוטסדאם, חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. טרומן היה הנשיא האמריקני החדש, צ'רצ'יל הגיע לאחר הפסד מפלגתו בבחירות בבריטניה, ורק סטלין הגיע כמנצח וכמנוסה שעתידו לפניו. בוועידה הוסכם כי שלוש המעצמות וצרפת יחלקו ביניהן את גרמניה המובסת וכי ברלין, שנמצאה עמוק בתוך שטח הכיבוש הסובייטי, תהפוך למובלעת שתחולק גם היא בין הארבע. הכוונה של כולם היתה למנוע מברלין ומגרמניה כולה להתעורר ולקום מעפר.

רצון להאמין שמדובר בדור אחר. נפילת החומה // צילום: אי.פי

שנים מעטות היתה ברלין פתוחה, ותושביה יכלו לעבור משטח כיבוש אחד למשנהו ללא קושי. רק ב־1949, החליטו מעצמות המערב להקים על השטחים שבשליטתן את גרמניה המערבית, שבירתה העיירה בון. גם בברלין איחדו השלוש את כל שטחיהן, וכך נוצרה ברלין המערבית. כתגובה, הקימו הסובייטים את גרמניה המזרחית.

אלא שהפער גדל במהירות. מערב גרמניה השתקמה ושגשגה כלכלית, בעזרת הסיוע האמריקני הנדיב. מזרח גרמניה פיגרה אחריה, והחל גל גדול של עריקה למערב. בריה"מ הקימה ב־1952 גבול ארוך בין מזרח גרמניה למערבה, למנוע הגירה. אלא שאז התברר שאין בכך די: מובלעת ברלין שנמצאה בתוך מזרח גרמניה, אך מערבה היה חלק ממדינת מערב גרמניה, היתה עיר פתוחה, ונותרה השער האחרון שדרכו יכלו המזרח־אירופאים, ובהם המזרח־גרמנים והמזרח־ברלינאים, לעבור מערבה.

המנהיג המיתולוגי של מזרח גרמניה, ולטר אולבריכט, לחץ על ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג בריה"מ, להקים חומה גם בין מזרח ברלין למערבה, על רקע הבריחה הבלתי פוסקת (40 אלף לחודש). ב־1961 אישרו הסובייטים את הקמת החומה, והיא הוקמה ואף עובתה וחוזקה מאוד במשך השנים. כ־140 אנשים שניסו להתחכם לה נהרגו, ורבים אחרים נפצעו ונאסרו.

הנשיא קנדי ביקר בה ב־1963, ונאם בסמוך לה את נאום ה"אני ברלינאי", אבל למרות הדרישות והבקשות להורסה, נותרה החומה על תילה לאורך 155 הק"מ שלה, כסמל מכוער לשרירות לב ולהפרדה מלאכותית. העולם השלים עם קיומה, וגם הגרמנים סברו כי לא יראו בימי חייהם ברלין אחת.

שבועות אחדים לאחר נפילת החומה ביקרתי בברלין. היה מדהים לראות את הקלות הפתאומית שבמעבר ממערב למזרח. מצד אחד, חשתי אי נוחות מכך שברלין ההיא, הנוראה מכל, חוזרת להיות כפי שהיתה. מצד שני, היה רצון להאמין כי זהו דור אחר ומדובר באנשים אחרים שאין באיחוד ברלין שום דבר העלול להחזירם לימים השחורים ביותר בתולדות האנושות. לאחר 30 שנה נותרה בי אותה תחושה כפולה.