הקו שאסור לגנץ לחצות

מבחינה פוליטית, מרגע שבני גנץ הבין כי בתנאים שמציב ראש הממשלה לממשלת אחדות אין אפשרות להגיע להסכמה ללא התפשטות מכל נכסיו, עליו לפעול בכל דרך אחרת על מנת לתרגם את תוצאות הבחירות לניצחון. גם אם הממשלה החלופית לא תאריך ימים, די בהזדמנות שנקרתה בדרכו - להחליף את נתניהו אחרי עשר שנות שלטון רצופות - כדי שיסתער בכל כוחו. אבל מנהיגות לא נמדדת רק בניצול הזדמנויות. הקמת ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות היא התפשטות מכל סממן מנהיגותי.

לגנץ, שהיה רמטכ"ל, אמורים להיות קווים אדומים; גבולות שלא חוצים אם לנגד עיניו טובת המדינה. מחיאות הכפיים המזויפות שיקבל אם יפיל את נתניהו, יתגלו במהרה במלוא חוסר משמעותן. למרות הציניות המיוחסת לנתניהו, הרי במבחן המציאות הוא הראה שיש קווים שלא יחצה.

לא רק במישור המדיני, אלא גם במישור הביטחוני, כאשר הוא מתעקש לא לשעבד את הביטחון לצרכים פוליטיים - אפילו בתקופת בחירות, כאשר הוא יודע שהאלקטורט שלו עלול להתנקם על אזלת ידו בעזה, העברת הכספים המקוממת לחמאס והזנחת חיילינו שלא הובאו לקבר ישראל.

לאחרונה אנו נמצאים בעיצומו של קמפיין. אין עדיין בחירות, אבל קמפיין יש. תעמולה מופעלת כדי להכשיר את הקרקע לצירוף המפלגות הערביות לממשלה והצגת העניין כמהלך לגיטימי, כאילו עשרות שנות עוול יתוקנו עם הקמת ממשלת גנץ הנשענת על הרשימה המשותפת. ההפך הוא הנכון. במשך שנים היו מפלגות אלה מחוץ לקונצנזוס הקואליציוני מתוך בחירה; בחירה שלהן - בקו הלאומני המייצג את תושבי יו"ש הערבים ושאיפותם לסלק את היהודים מאדמת ארץ ישראל.

הקמפיין הנוכחי מבקש להשכיח זאת ולהתמקד בחוליי החברה הערבית, כאילו נושאים אלה העסיקו אי פעם את הסיעות הערביות; מה שהיה פעם השוליים שבשוליים בעבודתן הפך לעניין המרכזי, הכל לשם המטרה המשותפת להם ולשמאל: הפלת נתניהו. מדהים לראות איך גנץ, אשכנזי, לפיד ואולי גם יעלון מוכנים לזנוח כל ערך למען שאיפה פוליטית רגעית. מדהים עוד יותר איך אחרים במפלגתם, כמו הנדל והאוזר, מגלים עמוד שדרה מוסרי איתן יותר ותודעה היסטורית מפותחת בהרבה ממנהיגיהם האובססיביים ונוטפי השנאה.