הצינה הנושבת מעמאן

25 שנה מלאו לחתימת הסכם השלום עם ירדן. לא רק שבירושלים ובעמאן לא הורמו כוסיות, אלא שמשרד החוץ בירדן ציין את יום השנה בהחזרת השגריר הירדני בישראל "להתייעצויות". כך, בשפה לא דיפלומטית, הוחלט בירדן להקפיא את היחסים עם ישראל. התירוץ: מעצר בישראל של שני אזרחים ירדנים בחשד לפעילות ביטחונית.

בחודשים האחרונים, ובעצם ברוב שנות קיום הסכם השלום, הרבתה ירדן להפגין לגביו מורת רוח, אולי אף חרטה. בפרלמנט הירדני קוראים ללא הרף לנתק את היחסים עם ישראל. אבל מדוע איש מוסמך בישראל לא מגיב במילים נוקבות: המים שאתם, חברי הפרלמנט, לוגמים, הם מים "ישראליים", הזורמים אליכם כמתחייב מן ההסכם. זאת ועוד: ישראל אפילו הגדילה את כמות המים עקב הצריכה הגדלה בממלכה, הנובעת מן הכורח להרוות את צימאונם של הפליטים מסוריה.

ישראל מתחשבת בירדן הצמאה, ובתגובה משמיעים הפרלמנט הירדני ואיגודים מקצועיים קריאות לסילוק השגריר הישראלי. עובדות אלה ידועות למלך, אבל הוא מסתגר בשתיקתו ובכך מעודד את מפיצי השנאה. חצי יובל להסכם השלום, והמלך מסרב להיפגש עם ראש הממשלה.

נכון, כל אזכור ישראלי של המילה "סיפוח" מרתיח את הירדנים. אך מישהו צריך להזכיר להם: שליטת ישראל ביהודה ושומרון היא מכשול אדיר להגירת פלשתינים לממלכה. ירדן לא תודה בכך, אבל היא יודעת שישראל היא הערובה לשלומה. ובכלל, ב־1988 ויתרה ירדן על טיעונה לשליטתה בגדה. והיה אם במסגרת הסכם עתידי תוכר שליטה ביטחונית או מדינית של ישראל בבקעה, המפוכחים בירדן ינשמו לרווחה: הפלשתינים בתוכה הם אויבי הממלכה האמיתיים, מרים יותר מישראל; ישראל היא הערובה ליציבותו של כס המלך.

בינתיים חוזרת ישראל לתקופת ההבלגה, נוסח 2019, לנוכח צעדי ירדן. ישראל מרסנת את תגובותיה ומכירה באינטרס הירדני, המוסלמי, בהר הבית. אבל ירדן טוענת לחסותה גם על המקומות הקדושים לנצרות.

לפני שנים נרעשתי כשנודע לי אילו אמצעים נקטה ישראל כדי להגן על שלומו האישי של המלך חוסיין המנוח. כיום המלך עבדאללה השני מחרים את נתניהו. ככל שיעמוד המלך בסרבנותו להיפגש עם ראש הממשלה, כך יימוג הסיכוי להפיח רוח חיים בהסכם.

התיאור העגום הזה של מצב היחסים עם ירדן נתקל בטיעון הנשמע מפיהם של המומחים ליחסי שכנים אלה: אם נרים קול מחאה על מצב השלום, רק נביך את הירדנים, וחבל. לטיעון זה אפשר כך להגיב: הבכתה של ירדן תהיה רק בבחינת מחאה זוטא של ישראל על גסיסת ההסכם.

לפני 25 שנה, כעיתונאי, סיקרתי עם עמיתי אהוד יערי את טקס חתימת ההסכם בערבה. המלך חוסיין וראש הממשלה רבין ז"ל הפגינו ידידות חמה. היום לא נושבת מעמאן רוח קדים, אלא צינה מקפיאה בלבד.