דעת הקהל תכריע

עד ליום שישי האחרון פרשת מעצרה והעמדתה לדין של נעמה יששכר התקבעה בדעת הקהל כעוד מקרה של ישראלי שהסתבך בחו"ל. טיול של אחרי צבא בהודו? סמים? זבש"ה, שתסתדר לבד.

ואולם, כשצוללים לפרטי המקרה, כששומעים על האופן שבו התאכזרו אליה השלטונות הרוסיים, וכשמתעדכנים בעונש ההזוי, מבינים שלא מדובר בישראלית שסרחה, אלא במעצמה שהשתגעה.

אמא רוסיה מטילה את כל כובד משקלה על צעירה ישראלית שאין לה שום קשר לפרשות סייבר או ריגול. מישהו בקרמלין כנראה מתגעגע לימיהם של אסירי ציון.

יששכר היא ילדה טובה רחובות, נערה אמריקנית־ישראלית שהתנדבה לשירות קרבי בצה"ל כחיילת בודדה.

העברתה בכוח את מעבר הגבול במוסקבה היתה עבירה חמורה פי כמה מאשר הניסיון הנאיבי והפסול שלה להכניס לארץ - ולא לרוסיה - את אותה מנת קנאביס זעירה. בנסיבות האלה, אין שום סיבה לשלוח אותה לשנים ארוכות בכלא, לא מתקבל על הדעת שמונעים ממנה אוכל כשר, ובלתי נתפס שמזמנים לה דיון משפטי דווקא ביום הכיפורים. השיטות האלה מזכירות את ימיה האפלים של בריה"מ.

במערכת המדינית הישראלית הבינו זה מכבר שתיק נעמה אינו פלילי, אלא מודיעיני־מדיני. על כן, ושלא כמו במקרים אחרים של ישראלים שהסתבכו בניכר, המערכת כולה, מראש הממשלה ומטה, התגייסה להביא לשחרורה.

ואולם, נכון לעכשיו, חרף קשריו הטובים עם נשיא רוסיה, נתניהו וכל מי שתחתיו אינם מסוגלים לחלץ את יששכר "מהשבי הרוסי", כפי שמתבטאים לא מעט בכירים בישראל. בתנאים האלה, הכדור עובר לציבור. רוסיה, בניגוד למה שנדמה, רגישה לדעת הקהל. חשוב לה מה אומרים עליה.

לכן, ככל שהציבור בישראל יתגייס למען יששכר, יפגין למענה או יוותר על טיסות הקונקשן הזולות דרך מוסקבה, כך שחרורה מהכלא הרוסי יגיע מהר יותר.

אחרי ככלות הכל, היא את התרומה שלה למדינה כבר נתנה. עכשיו תורנו להחזיר.