והארץ לבשה לבן ורוגע - זיכרונות מיום הכיפורים

הרחובות לבשו בגדי לבן , ורוח נעימה שרתה על הבריות שהלכו לבתי הכנסת עם התקדש החג ובסיומו. למעלה מארבעה מיליון יהודים באו בין לבין לבתי הכנסת. בלי הדתה רק בגלל הלב היהודי .

אין כמעט מבני עדות המזרח שלא פקדו את בית הכנסת בשכונותיהם. וכך רבים מאחינו האשכנזים אפילו חילונים גמורים-באו.

בעזרת הנשים יושבת ליד רעייתי צעירה בלבוש אופנתי-חילוני מעיינת בספר קריאה שהביאה מהבית. בווריאציה עדכנית לרועה החלילן שאינו יודע להתפלל ומוציא את החליל שאיתו ומחלל את החג באמצע התפילה והצדיק פוקד שלא יפסיקוהו, כיוון שתפילתו חודרת למרומים.

יש עוד ביטוי "קדוש" ליום הקדוש. מסע אופניים. אבל העובדה שמנהג זה מתבסס על האמונה אפילו בשכונות החילוניות למהדרין שהמכוניות לא תסענה, עושה רעש במרומים. אפילו המטפלת זרה של חותנתי התפעלה מהשקט שהשתרר במדינה.

בכל נדרי ישבה עימה בבית הכנסת השכונתי ומלמלה בלחש תפילה בשפתה.

והתקיים בכך "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ "

חג הפיוס והאהבה

מצווה לפייס את חברך. אם לא עשיתם זאת רוצו עשו זאת כעת. עדיין יש ימי פיוס עד סוף סוכות ב"הושענא רבה". לפי שביום זה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: "כפרת עוונותיו שבין אדם למקום תלויה בפיוס וריצוי חברו".

"יום הכיפורים הוא יום האהבה", היטיב לדרוש זאת בטרם תפילת 'כל נדרי' המשפטן פרפ' פנחס שיפמן בבית הכנסת בשכונה הירושלמית בה התפללתי. "זה יום של חסד ופיוס בין הקב"ה ליקום וממילא בין אדם לחברו".

לידו יושב פרופ' אומן, שאיבד את בנו במלחמת לבנון. ומי יפייס אותו על האובדן?

אבל אומן מאמין בני מאמינים מתפלל בקול ובהתלהבות. דבר לא גרע מאמונתו.

על הקיר שמות של נרצחי הנאצים, קרובים של ניצולי השואה שהקימו את בית הכנסת. תמיד התפעלתי מאמונתם היוקדת, כשהתפללתי בבתי הכנסת של ניצולי השואה. אני ממשיך באמונתם.

למחרת בצהריים אני מזכיר את בני משפחתי שנרצחו בתפילת "יזכור". את שמותיהם ברובם איני יודע. על מצבות הוריי, שזכו להיקבר בהר הזיתים, שלא כמו אחיהם והוריהם שנשרפו בכבשנים, חרוטים רק כמה משמותיהם.

על ידי עומד איתן פולד, אחיו של ארי פולד הי"ד, הגיבור שנרצח בגוש עציון. זה שקיבל עיטור על התנהגותו ברגעיו האחרונים. גם ילדיו של ארי במניין, בו התפלל אביהם וסבם במשך שנים. מתפללים בכוונה .

אנחנו בבית הכנסת היחיד בעולם, שבו משתחווים ב"סדר העבודה" במוסף בפישוט אברים - פרקדן כל הגוף ולא על הברכיים. ולא אומרים שם לא "ברוך הוא" ולא "ברוך שמו". את ה"אמן" מחליפים שם ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

זהו בית הכנסת במתחם המשטרה שמעל הכותל, אליו נכנסים רק לאחר טבילה, בהיותו בגבולות שטח בית הבחירה. זהו המקום היחידי בעולם שמתפללים בו כפי שיהודים התפללו בהר הבית לפני אלפיים שנה. ממנו רואים בכל מהלך התפילה את מקום קודש הקודשים.

במניין זה מתקבצים צדיקים וישרים, מהם ידועים לכל ומהם שלא. התפילות מרגשות. הכול מרגישים שליחות לעם ישראל בעת הבקשות להחזרת השכינה לציון, אל מקום הקודש השבוי בידי גויים ולחזרתם של הכוהנים והלוויים במשמרותיהם ולעבודתם.

עשרות שנים אני מתפלל שם בגבולות הר הבית כשליח ציבור למנחה של יום הכיפורים, לאחר שהרב גורן ביקש ממני, בחייו. ויתרתי לשם כך על משרת חזן בחו"ל. ואיך לא? הרי שם, במקום הקרוב לקודש הקודשים בהר הבית, זכות היא להיות שליח ציבור.

ואני, מנהג אבותיי בידי, ומתפלל שם כמנהג יהודי וארשה ולודג', שחרבו מיהודיהם ורק מנגינותיהם וכמה אודים מהם ניצלו. הנה אני חוזר לשואה שמלווה את חיי.

ושם אני פוגש בכל שנה את משה אינדיג. אינדיג הוא בן לניצולי שואה מהקרפטים. שנהרג היום, ביום השני במלחמת יום הכיפורים. דב הי"ד הוא חברו הטוב של הרב חיים סבתו שמוזכר בספרו "תיאום כוונות". דב הי"ד הוא כותב המכתבים בספר הנפוץ "מכתבים לטליה", ספר ספוג אמונה. בתפילת מעריב, בסיומו של יום הצום, אחיו משה הוא החזן. בסוף הוא אומר קדיש לאחיו שנפל ביום השני של המלחמה ההיא. והיום (חמישי) נעלה לקבר אחיו לאזכרה השנתית שבעצם פותחת סדרת אזכרות לנופלים במלחמה ההיא שהפתיעה אותנו ביום הקדוש.

יהי רצון שזכותם תגן עלינו במרומים ל"פתקא טבא" ב"הושענה רבה".

יום המהפך במלחמה ההיא. הנה כי כן המלחמה ההיא אינה עוזבת אותי.