יהודי של יום הכיפורים

"יהודי של יום הכיפורים" (מושג שטבע פעם פרופ' ישעיהו ליבוביץ) הוא יהודי של תשובה, ותפילה וצדקה ויהודי של עינוי (צום) ווידוי וריסון וחשבון נפש. אלא שעוד קודם לכן, "יהודי של יום הכיפורים" הוא בעיניי מי שנושא עימו בליבו ומעמיס על כתפו את תודעת הערבות ההדדית היהודית.

הערבות הזאת מגולמת בתפילת היום, שלא פעם מנוסחת בלשון רבים: "אבינו מלכנו חטאנו לפניך..." או: "על חטא שחטאנו לפניך". יש בתפילות הללו וידוי ובקשת סליחה ומחילה גם על חטאי האחר והרבים.

הערבות הזאת נטועה כבר בימי קדם בהתייצבותו של יהודה מול יוסף, שליט מצרים, ובמילים "כי עבדך ערב את הנער", שנועדו להציל את אחיו בנימין. הערבות הזאת מגולמת גם בהתנהלותם של שניים וחצי השבטים (ראובן, גד וחצי שבט המנשה). הללו מקבלים את הסכמת משה להתנחל בעבר הירדן המזרחי, רק בתנאי שייטלו חלק בכיבוש נחלות שאר שבטי ישראל בצד המערבי של הירדן.

אפילו מניין היהודים הנדרש כדי לקיים בכל יום "תפילה בציבור", מגלם את הערבות ההדדית היהודית. התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה, והשמונה לשניים, והשניים לשמונה, וכך הלאה. אם לא יחברו יחדיו, תפילתם תהיה תפילת יחיד ולא "תפילה בציבור", והיחד לא יתקיים.

הערבות הזו מחלחלת גם לימינו אנו, אל הדנ"א של מדינת ישראל, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל. על פי מדד הדמוקרטיה שעורך מעת לעת המכון הישראלי לדמוקרטיה, למרות כל השסעים והמחלוקות, כשלושה רבעים מן הישראלים סומכים על ישראלי אחר שיבוא לעזרתם בעת צרה. "אח לאחריות הוא גם אח לצרה", כפי שניסח זאת פעם פרופ' ידידיה שטרן.

כך מגיעים לארץ חיילים יהודים "בודדים" כדי "לשאת את האלונקה" עם אחיהם ילידי הארץ. כך התכנסו לפני שנים אחדות, כמעט מעכשיו לעכשיו, 20 אלף איש, כדי ללוות בדרכו האחרונה את לוחם גולני שון כרמלי, חייל "בודד" כזה שנפל ברצועת עזה.

לאחר מלחמת ששת הימים העביר המוסד לעשרת השבויים הישראלים בכלא המצרי שאלה מטלטלת: האם יסכימו להמשיך להאריך את תקופת שביים עד שמצרים תשתכנע לשחרר במסגרת עסקת חילופי השבויים שלאחר המלחמה לא רק אותם, אלא גם את אסירי "הפרשה" - יהודים מצרים שישבו בכלא המצרי מאז שנות ה־50 של המאה הקודמת והופעלו על ידי המודיעין הישראלי לטובת מדינת ישראל. השבויים הודיעו למוסד שהם נכונים להישאר בכלא ולהמתין עם שחרורם עד שהמשא ומתן על עסקה יביא גם לשחרור אחיהם, אסירי "הפרשה".

רגעים שכאלה הם רגעיה היפים של יהדות שמממשת הלכה למעשה את ערך הערבות ההדדית ואת הכלל שטבעו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה". הרגעים הללו יונקים גם מתפילות יום הכיפורים, שבהן מתוודה היחיד גם על חטאי הכלל, ומתפלל ומבקש על הכלל.

ממדים רבים במדינת ישראל ובחברה הישראלית עוצבו במידה רבה בתבנית היהודית העתיקה הזאת. היא קיימת גם ביחסים שבין פרט לפרט, טעונה שיפור רציני בכל הקשור ליחסינו ליהדות הגולה, וככל שהיא תועצם בכל הרבדים, כך נהיה חברה טובה יותר וחברה יהודית יותר. הלוואי שנזכה להיות "יהודים של יום הכיפורים", לא רק ביום הכיפורים, אלא בכל ימות השנה.