הטון השולט בשיח הפרשנות והרשתות החברתיות, אם ניתן להכליל, נוטה לכיוון ממשלת אחדות כמוצא ל"פלונטר". יש דיון ענף על המתווה, אבל מסתמן שהדעה הרווחת היא שממשלת אחדות "תרפא את השסע" ו"תאחה את הקרעים" במערכת הפוליטית ובעם כאחד.
נודה ביושר, חלק מההבחנה נכון: המערכת הפוליטית אמנם נכנסה למציאות בלתי שפויה. כתב החשדות נגד בנימין נתניהו טלטל את המערכת, שחקנים שינו את מיקומם ברצף המפלגתי של ימין ושמאל, וכולם כלואים בהתחייבויות ובאילוצים שאין מהם מוצא. אבל צריך לזכור שמאחורי התסבוכת יש מחלוקות המחייבות הכרעה, בפרט סביב יחסי דת ומדינה ורפורמה במערכת המשפט.
עבור מחלוקות אלה, ממשלת אחדות תהיה פתרון שטחי בלבד. זו תהיה, וסליחה על הקלישאה, ממשלת שיתוק; היא תעלה המון כסף כדי להיענות לדרישות של כולם, ובעיקר תהיה עתירת חשדנות. עצם הישיבה יחד סביב שולחן אחד לא יעמעם במאום את המתיחויות העמוקות והאמיתיות. שום דבר משמעותי לא יבוא על פתרונו, ותוך כדי זמן קצר נתעורר מהאופוריה הקצרצרה על "אחדות", והפעם תחושת האין־מוצא תהיה חמורה יותר, דווקא משום שבלוף ה"אחדות" יהיה חשוף.
המשבר הנוכחי הוא תוצאה של היעדר מובהקות בתוצאות מועד ב'. ליתר דיוק, למרות הכרעה אידיאולוגית לטובת הימין, אין הכרעה פוליטית ברורה. ומשום שמועד ב' היה ממוקד ב"רק עם" ו"רק בלי", השיטה הדמוקרטית הישראלית איבדה את החירות האופיינית לה: כשכל אחד הופך את פסילת הזולת להתחייבות אידיאולוגית בלתי חוזרת, היכולת לצרף קבוצות, ליצור קואליציות, להתפשר - ולהבין שאף אחד לא יכול לקבל את כל תאוותו - אבדה.
זה הרגע שבו הפך מועד ב' לתקלה - שניתן לתקנה רק בבחירות חדשות. וכל כמה שהדבר יישמע מתיש, דומה שבחירות מועד ג' הן בגדר רע הכרחי, שיצליח לחלץ את המערכת באמצעות הכרעה מובהקת - בדומה לזו שהתקבלה במועד א'.
ומה שיביא להכרעה במועד ג' הוא לא רק שינוי במערך הרשימות המתמודדות ומפצים כאלה ואחרים. הדבר האמיתי שידחף להכרעה הוא אובדן העמימות, וההכרה הצלולה שעימה יבואו הבוחרים לקלפי. בוחרי ימין יידעו שגוש ימין בהובלת נתניהו מגיע עם חרדים, ולכן גם אם יש בהם מי שמוטרדים מיחסי דת ומדינה, הם יפנימו שהפתרון צריך לבוא בהידברות בין החרדים ובני בריתם הפוליטים מזה עשורים - ולא על ידי הדרתם. גם מצביעי "רק לא ביבי" מהשמאל הציוני ומהמרכז יבואו בהכרה צלולה שיקבלו את מבוקשם רק באמצעות חבירה למפלגות הלא־ציוניות, ושכל החלטת ממשלה - לרבות בתחומי ביטחון ופעולות צבאיות בעזה - תהיה תלויה בתמיכת המפלגות הערביות, ואין זה משנה אם הן תתמוכנה מבפנים או מבחוץ.
ההבנה החותכת הזו תעצב באופן מחודש את התנהגות הבוחרים, ויש להניח שגם את התנהגות השחקנים הפוליטיים. ייתכן שמושג הפסילה האישית ייעלם סוף־סוף מהלקסיקון הפוליטי שלנו, והשחקנים השונים יחזרו למחנות הפוליטיים הטבעיים שלהם. זה, אגב, המוצא האמיתי מהפלונטר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו