אדום על גבי מסך

מוצאי שבת, 4 בנובמבר 95', הייתי ילדה תל־אביבית בכיתה ח'. אחי ואני נסענו עם אבא לבית מרקחת תורן, להביא נרות אקמול לתינוק התורן. בדרך הביתה עשינו עיקוף כי כיכר מלכי ישראל היתה עמוסה מפגינים. "באירועים שלהם תמיד אין גשם", התלונן אבא בזכרו את התכנסויות גוש אמונים שתמיד איכשהו ירד בהן ברד. "אבא, בהפגנת הארבע מאות אלף נגד אוסלו היה מזג אוויר יפה", הזכיר אחי הגדול כשנסענו בחלק הריק של אבן גבירול. כשהתקרבנו לכיכר הבחנו בשוטרים מתרוצצים ובאנשים רצים בהיסטריה. עשינו פרסה ופתחנו רדיו, שמענו עדכון על יריות בכיכר. חשבתי שזאת טעות אבל הפנים של אבא נפלו והוא אמר: "רק שיישאר חי".

כשנכנסנו לרחובנו הצר והניצב לבית החולים איכילוב, הדהדו סירנות. רצנו הביתה. אמא והאחים הקטנים ישבו מול הטלוויזיה ודיווחו: "עצרו את 'קרוקודיל דנדי' באמצע". אבא הסביר שאם הרצח יצליח זה חורבן איום לעם ישראל. בדלת נשמעו נקישות דרמטיות. אחי הקטן ניגש לפתוח וכולנו אחריו, הביט בעינית וסימן שהכל בסדר. כשהדלת נפתחה, השכנה מלמעלה עמדה בפתח, הניפה אצבע מאשימה וקראה: "זה אתם. אתם רצחתם את רבין". זוג הורים ושישה ילדים בגילים שונים שפשפו אוזניים ועיניים כשהשכנה המשיכה: "הסטיקרים על האוטו שלכם וגם עזר ויצמן עם ההתבטאויות האחרונות שלו. אתם אשמים". דלתות נוספות נפתחו בבניין ופרצופים סקרנים הביטו עלינו מלמעלה למטה. רעדנו מפחד אבל אבא היה גיבור וענה לה: "על אילו דבקיות את מדברת? חברון מאז ולתמיד? העם עם הגולן? הכל בתוקף. אין קשר בין הדברים". ברחתי לחדר ואת השאר אינני זוכרת. גם הסצנה הזאת נדחקה עמוק בתודעתי עד שהוזמנתי לצפות ב"ימים נוראים".

מה עוד כורסם חוץ מהדמוקרטיה? יהודה נהרי הלוי ב"ימים נוראים"

אני שונאת את יגאל עמיר. קשה לי לראות את דיוקנו על המסך בלי לרצות לחנוק אותו, ואני מעריצה את יוצרי הסרט שלא נגעלו וטיפלו בכל זאת בדמותו הפסיכופתית והעלובה. אמרו לנו תמיד שהוא לא מפלצת, שהוא בחור סביר ששמע הסתה, אבל מהסרט עולה דמות של יצור מופרע שאף בר־דעת לא ישהה דקה במחיצתו. שחצן מלא בוז לכל מה שסביבו: לאביו החרדי ("רק שלא אצא כמוך"), לידידיו המתנחלים ("פחדנים שאי אפשר לסמוך עליהם"), לעמיתיו מהאוניברסיטה שבאים איתו לעשות שבת ביריחו ("אלה, ילדות, לא רציניים"). אדם שאהבה נכזבת, שעמום מקצועי ועיוותי תפיסה הביאו אותו לרדוף אחרי רבנים ולשמוע מהם שרבין רודף. הדם רותח מלחזות ברבנים שדנים בהלכות לא רלוונטיות ולא מבינים שנפשות תועות עלולות לקחת את ההתפלפלות שלהם ברצינות ולהזיק, כאז - כן עתה.

ככל שהעלילה מתקדמת, הטלטלה מתחזקת. שעתיים של סרט יסודי החזירו אותי לפחד ההוא מהשכנה, והביאו עימן פחד עכשווי, מאיום שאביו של הרוצח אינו חדל מלהזכיר: מלחמת אחים. בסרט משורטטים קווים אדומים של מלחמה כזאת: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה", אומר ראש הממשלה המנוח, אך הצופה רואה כרסומי דמוקרטיה נוספים, אדום על גבי מסך: הסכמי אוסלו המהפכניים יצאו לדרך כי שני ח"כים של מפלגת ימין שינו את טעמם בלי להחזיר את המנדט לעם - חוקי אך מכרסם; מכרסם לראות את סירובו העיקש של רבין להיפגש עם ראש האופוזיציה דאז, נתניהו, ופשוט לדבר איתו - מכרסם ממש כמו ששרת התרבות, אגב, קטלה את הסרט בלי שצפתה בו.

מכרסם להיווכח כיצד שתל השב"כ סוכן בקרב אנשי הימין והסית נגד רה"מ, מכרסמות הכתוביות בסוף הסרט, המאכילות אותנו בכפית את אשמת נתניהו ברצח. אמנם יש בזה משהו משחרר, לדעת שאחרי הכל, הרצח אינו אשמתנו עם האוטו והסטיקרים, אבל ברצינות - זה בעיקר עצוב. שעתיים של יצירה אמיצה והכרחית שאחריתה מגויסת, רוצה לבוא חשבון עם ההסתה שקדמה לרצח, אך נופלת לבור שבעצמה סימנה, וחותמת את הסרט בעוד הסתה.