האלימות פורצת כשאין שוויון

בניגוד לסטריאוטיפ הרווח, שטף אירועי האלימות שפוקד את החברה הערבית בשנים האחרונות הוא גורם מאיים וזר. לו היינו עורכים סדרת כתבות על החברה הערבית בשנות ה־80, היינו מתארים חברה מלוכדת, קהילתית, ששיעור האלימות בה נמוך מאוד, בוודאי ביחס להווה. רמת החיים הנמוכה והפשטות העלימו באותה תקופה כמעט לחלוטין את אי השוויון, וענף החקלאות סיפק תמיכה כלכלית משמעותית למשפחות רבות.

באותה תקופה למדו במוסדות להשכלה גבוהה כ־5,000 סטודנטים ערבים, ומספר הבוגרים הגיע לכ־20 אלף. כיום, מספר הסטודנטים הערבים במערכת ההשכלה הגבוהה עומד על כ־50 אלף לפחות. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את העובדה שרמת ההשכלה, שעלתה משמעותית, הביאה עימה גידול ברמת האלימות במקום רגיעה חברתית וירידה בשיעורי האלימות?

לבעיית האלימות הגואה, שחצתה כל קו אדום, יש הסברים אחדים. לתפיסתי, ככלכלן, לא ניתן להסביר את התופעה מבלי להתייחס לגידול באי השוויון במגזר הערבי והמצב הכלכלי הקשה השורר בו. 50 אחוזים מהמשפחות נמצאות מתחת לקו העוני. רוב משקי הבית הערביים - 62 אחוזים - נמצאים בשלושת עשירוני ההכנסה הנמוכים, ורק 6.8 אחוזים מהם נמצאים בשלושת עשירוני ההכנסה העליונים. רוב היישובים המשתייכים לאשכול כלכלי־חברתי 1 - הנמוך ביותר - הם יישובים ערביים. לגורמים אלה יש תרומה מהותית לגידול ברמת האלימות והפשיעה.

חלק גדול מהמשפחות בחברה הערבית הצליח לרכוש השכלה ולשפר את רמת החיים. הרחבת סל הצריכה, שכולל כעת, בין היתר, רכבי יוקרה וטיולים לחו"ל, מעצימה את הפערים הכלכליים. הצורך לחקות את השכן ובן הכפר ברמת החיים בא לידי ביטוי בפתגם העממי "שופוני יא נאס" (שופוני - ראו אותי, אנשים), המשקף רמת חיים המבוססת על חובות, שכל מטרתה לשפר את התדמית החברתית. אלא שהחובות הכלכליים הרובצים על האדם מדירים שינה מעיניו בלילה ומעצימים את הלחץ הנפשי ביום.

הגידול באי השוויון נובע גם מעלייה במחירי הקרקעות לבנייה, ובמחסור הגדול בחלקות לבנייה בחלק גדול מהכפרים הערביים. לצידם, גם העלות הגבוהה של הבנייה מטילה לחץ כלכלי גדול על זוגות צעירים, מקשה עליהם ומרחיקה מהם את החלום להקים את ביתם.

פן נוסף של ההשפעה הכלכלית על הגידול באירועי האלימות הוא רמת התשתיות הירודה ביישובים הערביים, שבאה לידי ביטוי במחסור בפארקים, במבני תרבות, ובהיעדר מסגרות חינוך בלתי פורמלי. צעירים שאינם מוצאים בכפרם מענה לצרכים התרבותיים או לפיתוח הכישרונות שלהם בספורט, במוזיקה או בכל תחום אחר, מוצאים מענה באמצעי התקשורת השונים, אך זאת ללא בקרה של הורים או אנשי חינוך.

הזינוק המדאיג בשיעור האלימות מחייב את המנהיגים ואת אנשי הציבור, כמו גם את ארגוני החברה האזרחית והציבור עצמו, למצוא פתרון שיסייע למיגור הבעיה המדירה שינה מעיניהם של הורים רבים. על גופי השלטון המקומי ליטול חלק אקטיבי בהפחתת שיעור האלימות באמצעות השקעה בחינוך בלתי פורמלי ובמוסדות חינוך. לצורך כך, על הממשלה לתקצב ולהרחיב את התוכנית "עיר ללא אלימות" ותוכניות אחרות, ועל גופי השלטון המקומי לדאוג לניצול אפקטיבי של תקציבים אלו. כמו כן, על גורמי אכיפת החוק לפעול במרץ באמצעות תוכנית רחבת היקף למיגור אחזקת נשק בלתי חוקי, למתן קדימות לפענוח מקרי רצח, ולהעלאת תחושת הביטחון הכללית של הציבור הערבי.

אי השוויון המתרחב, בשילוב היקף ועומק העוני, תורמים לעלייה בפשיעה במגזר הערבי. על כתפיהם של חברי הכנסת הערבים, שנהנו זה עתה משיעורי הצבעה גבוהים, כמו גם חברי הכנסת היהודים וחברי הממשלה, לפעול במרץ להפחתת האלימות, והדבר חייב להיעשות באמצעות טיפול שורש בבעיות החברתיות והכלכליות של החברה הערבית.

רו"ח אחמד איאד הוא מרצה במכללה האקדמית ספיר