עוד לא נדמו הדי הבחירות, ובמחנה הלאומי התגבשה תמיכה גורפת בממשלת אחדות. רה"מ נתניהו קיבץ בזריזות את "הבלוק הלאומי" והציע לגנץ "ממשלת אחדות עוד היום". ראשי מפלגות הימין, אולי תחת הלם התוצאות, מיהרו להסתופף בצילו.
בכחול לבן השאירו את ידו המושטת של נתניהו באוויר. "כחול לבן בראשותי, ניצחה את הבחירות", הכריז גנץ. שותפיו היו פחות ממלכתיים: "נתניהו מנסה לגרור את המדינה למערכת בחירות שלישית. הוא לא מוכן לקבל את תוצאות הבחירות... זו המטרה של בלוק הסחטנים והקיצוניים", אמר לפיד, ויעלון הוסיף: "נתניהו פועל מתוך שיקול אחד - הימלטותו האישית מספסל הנאשמים".תגובות אלה, ואולי גם הפנמה של תוצאות הבחירות, מחייבות חשיבה מחודשת במחנה הלאומי. יש אמנם היגיון בממשלת אחדות, אבל יש גם סיבות טובות ללכת לאופוזיציה.
ראשית, רוב העם אותת כבר באביב וביתר שאת כעת, כי הוא חפץ בשינוי. דמוקרטית, שינוי כזה הוא דבר בריא. שנית, הצטרפות לממשלת אחדות עלולה להמיט על הליכוד גוויעה איטית דוגמת זו שחוותה מפלגת העבודה מאז ממשלת האחדות של 1984 - רבים סבורים ששם נטמנו זרעי פורענותה. שלישית, ההיסטוריה הישראלית והליכודית מלמדת שלשלטון מגיעים מהאופוזיציה. כך היה ב־1977, ב־1996, ב־2001 וב־2009. רביעית, ואלה חדשות קצת רעות למדינה, יש סיבות לחשוש שממשלת כחול לבן תתקשה לנהל את העניינים. ראשי ממשלות חסרי ניסיון, עיינו ערך רבין ב־1974, נתניהו ב־1996, וברק ב־1999, נוטים להיכשל במהירות.
ובכלל, יהיה אשר יהיה ההרכב הקואליציוני של ממשלה כזו, אין לה שום סיכוי לשרוד. כחול לבן עצמה היא סופרמרקט של דעות קוטביות. שלא לדבר על הניגוד בין המרכיבים ההכרחיים של הקואליציה: החרדים ולפיד, האוזר ושלח, שקשה לראותם משיגים רוב בהצבעות על נושא כלשהוא.
חמישית, וזה לב העניין, למפלגות המחנה הלאומי יש מכנה אידיאולוגי משותף. הליכוד ולווייניו מאמינים בלאומיות, ביהדות ובכלכלה חופשית. הליבה המשותפת הזו אפשרה להן להוביל את המדינה שנים רבות כל כך. מנגד, לכחול לבן ולשותפותיה העתידיות אין שום דבר במשותף. הדבק היחיד שם הוא הרצון להזיז את נתניהו. אך שנאה אינה תוכנית עבודה: התנגדות למישהו לא מספיקה כדי לבנות מדינה.
לכן, אם הליכוד ואולי גם המפלגות הקרובות לו מאמינות בדרכן, עליהן לומר לכחול לבן, "לא, תודה". הבוחר אמר את דברו, ומי שלא ניצחו צריכים להפנים את המסר, לשדד מערכות ולהתכונן לפעם הבאה שבה יבקשו את אמון הציבור. עד אז, "נשרת את העם מהאופוזיציה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו