היכונו לשובה של קואליציית אוסלו

בשבועות האחרונים מתחילים להיחשף קווי דמיון מדאיגים בין הפוליטיקה העכשווית לימי הכנסת ה־13. החיבורים האפשריים שנוצרים בין כחול לבן, מרצ, ליברמן והרשימה המשותפת, עד כמה שרבים מסרבים להאמין שהם יכולים להתכנס לכדי הליכה משותפת, אינם שונים במיוחד מתרחיש שכבר התממש כאן בימי ממשלת רבין. במובנים רבים, זוהי חזרתה של "קואליציית אוסלו".

ראשית, הדמיון בין חבורת הגנרלים של כחול לבן ובין בחירתו של יצחק רבין לראשות מפלגת העבודה, אינו בנאלי. כשהאינתיפאדה הראשונה היתה בעיצומה, והשמועות על מגעים עם אש"ף הבריחו תומכים, הבינו בשמאל שהדרך להחליף את שלטון הליכוד צריכה להגיע מימין, או לפחות דמוי־ימין. ומה יותר טוב מרמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר? להשלמת התחפושת נשלחו לאולפנים היועז־הנדלים והיעלונים של התקופה, קהלני ופואד הניצים, ואת ביילין ופרס הותירו מאחורי הקלעים.

דמיון נוסף לאותה תקופה מתגלה בין מפלגתו של ליברמן לזו של רפול, צומת. בדומה לליברמן, החזיקה צומת בעמדות ניציות ואפילו דיברה על הקלות לערבים שרוצים לעזוב את הארץ מרצונם. וכמו ליברמן שהבטיח לחסל את חמאס ואת הנייה, ולגזור עונש מוות למחבלים, גם צומת הבטיחה להילחם ביד חזקה בטרור, לגרש מסיתים ולתת עונשים קולקטיביים. אבל זה היה רק צד אחד של צומת. אחרי "התרגיל המסריח", זיהתה צומת את הפוטנציאל של סוגיות דת ומדינה, וקפצה על האג'נדה החילונית והאנטי־חרדית כמוצאת שלל רב. היא הכריזה שתפעל לגיוס בחורי הישיבות לשירות מלא בצה"ל, שתילחם עד חורמה בכספים הייחודיים ובסחטנותם הפוליטית של החרדים. עד כדי כך זה הצליח, שהיו שהתלבטו אם להצביע לצומת או למרצ. נשמע מוכר?

יתר על כן, היה זה לא רק רפול, שזכויותיו רבות, שנבחר לכנסת, אלא, כפי שהתקשורת נהגה לומר, גם "שבעת הגמדים". שבעה חברי כנסת נוספים ברשימתו שאיש לא הכיר. כזכור, על קולם של שניים מהם, גונן שגב ואלכס גולדפרב, אושרו הסכמי אוסלו ב'.

אקורד הסיום של אותה כנסת הוא כמובן הולדתו של המונח "גוש חוסם". המאבק הצמוד בין הגושים הסתיים בהתהוותו של "גוש חוסם" משמאל בסיוע מד"ע וחד"ש. למרות שהימין והחרדים זכו ב־59 מנדטים והשמאל ב־56 בלבד, התמיכה של המפלגות הערביות מבחוץ אפשרה את הקמתה של ממשלת שמאל צרה. ונזכיר גם בקצרה את שיח השחיתות שהודבק לליכוד באותה תקופה. "מושחתים נמאסתם" ו"הסתאבות שלטון הימין", נהגו לומר בשמאל ובתקשורת, שכן אחרי 15 שנים בממשלה, התעורר לפתע צורך ממשי להחליף את השלטון בכל מחיר.

אנחנו כבר יודעים שקואליציית אוסלו לא חיסלה את האינתיפאדה, לא הפרידה את הדת מן המדינה וגם שיחדה בלי בושה חברי כנסת. מעל לכל, היא הותירה לנו מזכרת, צלקת של פיגועים וזרעים של מדינה פלשתינית בתוככי ישראל. אבל בל נשכח, בנוסף, שכל זה קרה בשילוב בלתי אפשרי בין ביטחוניסטים משמאל, חברי כנסת אנונימיים ותמיכת המפלגות הערביות. מזכיר לכם משהו?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו