איפה אנחנו ואיפה הן

1. השבוע לפני שנתיים הסתיים השלב הראשון ביורובאסקט 2017. ישראל, צ'כיה ופולין היו מהנבחרות שלא עלו לשלב השני, אחרי שניצחו רק במשחק אחד בבית המוקדם.

בעוד שאצלנו החיצים של מרבית המלהגים וקברניטי האיגוד כוונו למטרה אחת (המאמן ארז אדלשטיין), בצ'כיה ובפולין היו מרוצים מהדרך (גם כי כוכבים כמו מרצ'ין גורטאט בפולין, ובלייק שילב ויאן וסלי בצ'כיה לא הופיעו) והחליטו להשאיר את המאמנים הזרים: מייק טיילור בפולין ורונן (ננו) גינזבורג בצ'כיה.

ובעוד שאצלנו החליטו על תהליך "הצערה" (שהחזיק מעמד בדיוק שני משחקים - עת הוחזרו לנבחרת פניני ולימונד), בפולין ובצ'כיה זיהו את ההזדמנות הבלתי חוזרת להעפיל לאליפות העולם. כי 12 עולות מאירופה, ורוב הנבחרות הגיעו עם הרכבים נטולי שחקני אן.בי.אי ויורוליג, מה שפגע בנבחרות כמו סלובניה וקרואטיה.

ובזמן שאנחנו מובסים פעמיים על ידי הנבחרת השלישית של יוון, מובכים באסטוניה, לא מסוגלים לנצח את גאורגיה בבית ובועטים בדלי בגרמניה, פולין, שעברה את קרואטיה, וצ'כיה צחקו כל הדרך לסין.

אותם צ'כים כמו בואצ'ק וחרובאן (שחטפו השנה פעמיים עם נימבורק מול הפועל ירושלים) יכלו לעמוד מול הנבחרת הראשונה של יוון; ומתאוש פוניטקה הפולני, שעד השנה הסתובב בעיקר במחוזות היורוקאפ, לא נבהל כשהכוכבים של הנבחרות נשארו בבית. גם אם יפסידו ברבע הגמר, אחת מהן תהיה באולימפיאדה בטוקיו.

2. המלחמה בין היורוליג לפיב"א גבתה באליפות מחיר נוסף - השיפוט, שכן שופטי יורוליג מצוינים לא יכולים לשפוט בפיב"א. אם בסיבוב הראשון הטעויות של "הזברות" היו מינוריות, גם משום שרוב המשחקים היו חד־צדדיים, הגיע הסיבוב השני, שבו כמעט כולם איבדו אמון בשופטי פיב"א.

שלישיית השופטים במשחק של ליטא וצרפת לא ראתה שרודי גובר נוגע בטבעת בהסטת זריקות עונשין, ושלחה את הליטאים המתוסכלים הביתה. יאניס אנטטוקומפו נשלח הביתה אחרי עבירת תוקף שלא היתה; יוקיץ' הורחק למרות שקיבל בומבה הגונה ממארק גאסול; וגם את אלכסנדר פטרוביץ' הג'נטלמן בדרך כלל הדליקו בדרך להרחקתו. פעם היו שופטים מעולים ולא היה מוניטור, היום יש מוניטור אבל אין שיקול דעת.