"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בלי תרבות אין דמוקרטיה

,עודכן

השבוע גילינו שהאיום הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא קלוז־אפ של שלומי אלקבץ. יש הרבה כאלה בסדרה "הנערים", שבה הוא מככב בתפקיד איש שב"כ. העיניים שלו מדברות עם ואל הצופה, מספרות סיפור מורכב של אדם במשבר זהות שחוקר לא רק רצח - אלא גם את עצמו. יש מי שמתרגשים ממשחקו העדין והדוקר, יש מי שפוחדים ממנו.

"סדרה אנטישמית שמופצת בעולם ומוציאה שם רע ושקרי למדינת ישראל", כך אמר ראש הממשלה על הסדרה הזאת. בחיפושיו אחר "הרעים" לצורכי בחירות, הוא בחר הפעם לסמן את סדרת הטלוויזיה. בבחירות הקודמות היתה לנו איראן, היו הפלשתינים, לכל הפחות היה איום קיומי שאפשר להיאחז בו. בבחירות האלה האיראנים, כנראה, התגיירו כולם וקנו דירות במעלה טראמפ ג', אחרת לא ברור איך האיום האיראני נזנח, ואת מקומו תפסו צחי גראד, ליאור אשכנזי ואדם גבאי.

למען ההגינות, נודה שנתניהו הוא לא הראשון שבוחר להשתלח ביוצרים כחלק מדוקטרינת ההגנה על המולדת. פוליטיקאים אהבו תמיד לשלוט בתרבות ולהאשים אמנים בהיעדר מוסריות ובחתירה תחת הממסד, או בפרימת הערכים המשותפים. שייקספיר הקים את תיאטרון הגלוב בצידו השני של נהר התמזה כי נרדף על ידי השלטון, הביטלס הואשמו בדרדור הנוער. טראמפ הסתער על הוליווד, השרה מירי רגב קראה לאמנים "קפוצי תחת", ולמשרד החינוך של בנט היתה בעיה עם ספר שעוסק בסיפור אהבה בין יהודים לערבים.

אבל נדמה שבזמן האחרון, בכל פעם שפוליטיקאים נותרים חסרי מילים, הם מחפשים תסריט או תיאטרון של מישהו אחר כדי לעשות בו שימוש, כדי להוכיח דרכו משהו. העניין הוא - והם יודעים זאת היטב - שבשורה התחתונה, לאמנות ולתרבות אין כיום השפעה מכרעת על המציאות, בוודאי לא בעידן שבו קוראים פוסטים הרבה יותר מאשר ספרים. אבל זה נוח; קורבנות קלים. והנה, לפתע כולם מדברים על איך "מראים בטלוויזיה" וכמה "השמאלנים האלה", במקום על מה שחשוב באמת: דיור, ותחבורה, וחינוך, ובריאות, טוהר מידות וניקיון כפיים.

גם כשהיא ביקורתית ולא נוחה לצפייה, היצירה הישראלית היא השריון שלנו בעולם. היא שומרת על מעמדה הבינלאומי של ישראל ומוכיחה עד כמה היא פלורליסטית והומניסטית, ובעיקר דמוקרטית. לא רק שהם לא צריכים להשתלח - הפוליטיקאים חייבים תודה ליוצרים הישראלים. הם אלה שמספרים את הסיפור הנוסף של ישראל, מראים לעולם פן של חמלה ופתיחות ואהבת אדם ויופי וכישרון. כשנתניהו מתגאה באו"ם בדמוקרטיה הישראלית - זה אולי יותר בזכות היוצרים מאשר בזכות הקואליציה שלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר