בלי תרבות אין דמוקרטיה

השבוע גילינו שהאיום הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא קלוז־אפ של שלומי אלקבץ. יש הרבה כאלה בסדרה "הנערים", שבה הוא מככב בתפקיד איש שב"כ. העיניים שלו מדברות עם ואל הצופה, מספרות סיפור מורכב של אדם במשבר זהות שחוקר לא רק רצח - אלא גם את עצמו. יש מי שמתרגשים ממשחקו העדין והדוקר, יש מי שפוחדים ממנו.

"סדרה אנטישמית שמופצת בעולם ומוציאה שם רע ושקרי למדינת ישראל", כך אמר ראש הממשלה על הסדרה הזאת. בחיפושיו אחר "הרעים" לצורכי בחירות, הוא בחר הפעם לסמן את סדרת הטלוויזיה. בבחירות הקודמות היתה לנו איראן, היו הפלשתינים, לכל הפחות היה איום קיומי שאפשר להיאחז בו. בבחירות האלה האיראנים, כנראה, התגיירו כולם וקנו דירות במעלה טראמפ ג', אחרת לא ברור איך האיום האיראני נזנח, ואת מקומו תפסו צחי גראד, ליאור אשכנזי ואדם גבאי.

למען ההגינות, נודה שנתניהו הוא לא הראשון שבוחר להשתלח ביוצרים כחלק מדוקטרינת ההגנה על המולדת. פוליטיקאים אהבו תמיד לשלוט בתרבות ולהאשים אמנים בהיעדר מוסריות ובחתירה תחת הממסד, או בפרימת הערכים המשותפים. שייקספיר הקים את תיאטרון הגלוב בצידו השני של נהר התמזה כי נרדף על ידי השלטון, הביטלס הואשמו בדרדור הנוער. טראמפ הסתער על הוליווד, השרה מירי רגב קראה לאמנים "קפוצי תחת", ולמשרד החינוך של בנט היתה בעיה עם ספר שעוסק בסיפור אהבה בין יהודים לערבים.

אבל נדמה שבזמן האחרון, בכל פעם שפוליטיקאים נותרים חסרי מילים, הם מחפשים תסריט או תיאטרון של מישהו אחר כדי לעשות בו שימוש, כדי להוכיח דרכו משהו. העניין הוא - והם יודעים זאת היטב - שבשורה התחתונה, לאמנות ולתרבות אין כיום השפעה מכרעת על המציאות, בוודאי לא בעידן שבו קוראים פוסטים הרבה יותר מאשר ספרים. אבל זה נוח; קורבנות קלים. והנה, לפתע כולם מדברים על איך "מראים בטלוויזיה" וכמה "השמאלנים האלה", במקום על מה שחשוב באמת: דיור, ותחבורה, וחינוך, ובריאות, טוהר מידות וניקיון כפיים.

גם כשהיא ביקורתית ולא נוחה לצפייה, היצירה הישראלית היא השריון שלנו בעולם. היא שומרת על מעמדה הבינלאומי של ישראל ומוכיחה עד כמה היא פלורליסטית והומניסטית, ובעיקר דמוקרטית. לא רק שהם לא צריכים להשתלח - הפוליטיקאים חייבים תודה ליוצרים הישראלים. הם אלה שמספרים את הסיפור הנוסף של ישראל, מראים לעולם פן של חמלה ופתיחות ואהבת אדם ויופי וכישרון. כשנתניהו מתגאה באו"ם בדמוקרטיה הישראלית - זה אולי יותר בזכות היוצרים מאשר בזכות הקואליציה שלו.