כשהפוליטיקה מנצחת את הכדורסל

1. אם אנחנו רוצים שבשורת הכדורסל תגיע לכל פינה בגלובוס (ואנחנו רוצים), ואם אנחנו מקווים שלישראל יהיה סיכוי (קטן) להעפיל לאליפות העולם (ואנחנו מקווים), חייבים לברך את פיב"א על העובדה שבמונדובאסקט משתתפות 32 נבחרות, בעיקר ממדינות שאנחנו לא נחשפים אליהן באירופה.

עם נשיא חדש, האמאן ניאנג, שמגיע מאפריקה (מאלי) וכשהכדורסל עולה על הבמה מירדן ועד הרפובליקה הדומיניקנית, מניו זילנד ועד אנגולה, אפשר להרגיש לרגע חגיגה גלובלית של ענף אהוד. אבל אז הבנו שמישהו צריך לשבת ולצפות בזה. וחוויית הצפייה הופכת למקום שבו הציניות פוגשת את הלעג, ולוח התוצאות עם הפרשים אסטרונומיים נראה כמו דף באתר איגוד הכדורסל של קט־סל א', מחוז שרון. כי אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל ביומיים הראשונים של האליפות נראתה מעט מדי איכות (סרביה, אוסטרליה) ויותר מדי נבחרות שנותרו מוטלות על הרצפה לאחר שחטפו בראש. זה מכמיר לב ומכמיר עין, ומראה על מחסור חמור באנשי מזכירות ישראלים שיריצו את השעון טו סמולר דה השפלה.

למשל, אם העובדות מהפיליפינים שגרות בצורה לא חוקית בישראל ורוצות לעצור את הגירוש המוצדק שלהן ישדרו בבית המשפט את המשחק האחרון של הנבחרת הפיליפינית מול איטליה, יש סיכוי לא רע ששופט רחמן ימנע את עזיבתן על בסיס הומניטרי (למרות שבמציאות שופטים השתמשו בתירוצים מופרכים יותר). אבל הפוליטיקה גוברת. וממש כמו השלב המוקדם בליגת האלופות בכדורגל, הצורך הפוליטי לספק את כל ההתאחדויות העולמיות עם מספר גדול של נבחרות שמעפילות מכל יבשת, הופך את השלב המוקדם לפארסה במקרה הטוב וקומדיה במקרה הרע. והבדיחה היא על חשבון פיב"א.

תוסיפו לכך את הזמן הנורא שבו נערכת האליפות - כשקבוצות בכל העולם מתחילות בהכנות לעונה, השיטה נמתחת על שני שלבי בתים ואז נוקאאוט, החיסרון של סלובניה אלופת אירופה, ותקבלו נון אירוע. כמה מביך עבור המארגנים אם הסיכוי היחיד להוציא סיפור מהאליפות הזו יקרה אם ארה"ב תודח.

2. הפרישות של שחקני אן.בי.אי מהנבחרת האמריקנית הפכו אותה לשק חבטות, נבחרת סוג ב' בעיני רבים. אבל יש גבול להתנשאות כלפי כאלה שמות וצוות אימון. כל שחקן בסגל שלהם היה הופך לשחקן חמישייה כמעט בכל שאר הנבחרות האחרות, אם לא בכולן. נדמה שפשוט הורגלנו שהנבחרת של ארה"ב לא שייכת לעולם הזה, והנבחרת הזו נראית אנושית ומתאימה לאירוע. אתמול הם דילגו מעל צ'כיה של ננו גינזבורג בהופעה סולידית, כשהקהל המקומי עודד את הצ'כים כאילו הוא היה מבקר את הקזינו של פליקס אבוטבול ז"ל בפראג בכל סוף שבוע.

האמת היא שאם לא מדובר במשחק הדחה, הצפייה במשחקים של האמריקנים מקבילה לצפייה במשחק אימון. כשנגיע למשחקי הנוקאאוט, ריח ההדחה יגבר, וכולם יחכו לנפילה של גוליית. אבל מי תהיה דוד? העומק והתשוקה של סרביה נראים מועמדים ריאליים, הקלאסה האוסטרלית בהובלתו החכמה של ג'ו אינגלס הופכת אותם למסוכנים (בעיקר מועמדים לתואר חביבת הקהל), והניסיון והקשיחות הספרדית הם משוכה מאתגרת. בינתיים, איראן תפגוש את תוניסיה מחר. צה"ל הודיע שיש להמשיך בשגרת החיים הרגילה.