אני מחבק את זהותי כערבי־ישראלי

דבריו של ירון לונדון על התרבות הערבית הם בגדר הצבעה פשוטה על אמת שכולנו מכירים. את זה לא אני אמרתי; את זה אמרו ואומרים ערבים כל הזמן, מכל רחבי העולם הערבי. אם תשאל אחד מהם, בשיחה נינוחה - גם השונא הגדול ביותר של ישראל יגיד לך בכנות, שעדיף הסכסוך עם היהודים על פני כל סכסוך עם ערבי אחר, שיוליד מן הסתם מערכת דמים אכזרית וחסרת מעצורים. אזרחי ישראל הערבים יודו שהם יעדיפו את השלטון הישראלי על פני השלטון הערבי, גם אם בפרהסיה, על מושביהם הנוחים באוניברסיטאות הישראליות, הם אוהבים לקרוא לו "הכיבוש".

אני לא מביע הסכמה עם לונדון בקול צהלה; הלוואי ויכולתי להפריך את דבריו. הלוואי ויכולתי לחוש גאווה וחיבור לתרבות ולמסורת הערבית ללא כל סייג. הערביות שלי, השפה, המוזיקה והמסורת, הם חלק בלתי נפרד מהזהות שלי, והייתי רוצה לחוש גאווה וחיבור אליהם.

אבל אני, ואומר זאת בזהירות, חש בושה. העולם הערבי, החל מהשלטונות שלו הנגועים בשחיתות ובשבטיות, ועד האזרח הקטן המתבוסס בבורות ובאלימות, אינו טורח לשמור על אלה בסוד. כל אדם עם שתי עיניים יכול להצביע על הפגמים האלה, שדורשים רפורמה מנטלית שורשית. לא צריך להיות אינטלקטואל או איש טלוויזיה ותיק כדי להבין זאת.

לכן אני מחבק בחוזקה את הזהות הישראלית שלי: אני ערבי־ישראלי, כי חשוב לי לבדל את עצמי מהתרבות הערבית הרחבה. חשוב לי ונוח לי להפנות גב למה שקורה בסוריה ומה שקרה בלבנון ומסיפור הנפילה הטראגי של מצרים. כי כשאני ישראלי - אני יכול מדי פעם גם לחוש גאווה.

מזדמן לי לאחרונה להיחשף לחומרים ארכיוניים, כתבות וידיעות על מלחמת לבנון הראשונה. למרות שסיפורים על פלישה ומלחמה הם לא בדיוק ממתק לנפש, אני מתמלא גאווה לשמוע ולראות תושבים לבנוניים מקומיים, וביניהם גם פליטים פלשתינים המתגוררים בלבנון מאז 48', מביעים אמון בחיילים הישראלים ומבקשים מהם הגנה מפני גורמים אחרים במלחמת האזרחים. האמת הזאת, שהיום כל העולם הערבי כבר מכיר בה, שהצבא הישראלי הוא החומל והמתחשב ביותר בהשוואה לצבאות ערב, מעוררת בי תחושת גאווה. אני ישראלי ואלה הם הערכים שלי. הערך לחיי אדם, לחירותו, פרנסתו וכבודו, הם הערכים שהייתי רוצה שיתבטאו בשמי כלפי חוץ, מישראל אל המזרח התיכון ומעבר, מעבר לו.

את השאלה למה העולם הערבי נראה ומתנהג כפי שהוא, אשאיר לשיפוטם של המוני האזרחים הערבים של ישראל. יש לנו הזדמנות לבנות לעצמנו ערכים משותפים עם היהודים, שיבדלו אותנו מהביצה המקוללת של העולם הערבי. את זה אנחנו חייבים לעצמנו, לא לאף אחד אחר. בגאווה, בראש מורם ובגב זקוף.