איימן עודה נגרר אחר מצביעיו

הכרזתו המפתיעה של יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, שיהיה מוכן להשתתף, או לכל הפחות לתמוך, בממשלת מרכז-שמאל, עוררה סערה במערכת הפוליטית. במפלגות הציונות מיהרו כצפוי להתנער מאפשרות של שיתוף פעולה עם עודה ועם חבריו במפלגות האנטי־ציוניות, אך מעניין יותר היה להיווכח שגם חלק מעמיתיו הערבים של עודה, דוגמת אנשי בל"ד, מיהרו להתנער מדבריו, ואף לכנותם "אומללים".

אלא שעודה לא כיוון את דבריו לפוליטיקאים הציונים, אף לא לאלו העשויים להזדקק לו לאחר הבחירות, וגם לא לעמיתיו הערבים שעמם נאלץ בעל כורחו לרוץ ברשימה משותפת. אין צורך לציין שהדברים לא כוונו גם לציבור היהודי בישראל, שעליו ויתר עודה זה מכבר, ושאותו הוא שב ומרחיק למרבה הצער בהצהרותיו ובמעשיו.

דבריו של עודה כוונו לקהל המצביעים הערבים שלקולם הוא זקוק כדי להפוך לכוח פוליטי בעל חשיבות בכנסת הבאה. רבים מהמצביעים הערבים נטשו את עודה ואת חבריו בבחירות הקודמות, וכפי שעולה מתוצאות סקר "ישראל היום" שפורסם אתמול, הם מסרבים לפי שעה לשוב ולתמוך בו בבחירות הקרבות: רק 55 אחוזים מקרב מצביעי המפלגות הערביות הביעו ביטחון כי יגיעו להצביע בבחירות הקרובות, ורק 37 אחוזים מקרב ערביי ישראל, מוסלמים ונוצרים, הביעו ביטחון בכוונתם להשתתף בבחירות. אלה השיעורים הנמוכים ביותר ביחס לשאר המפלגות והמגזרים בישראל.

הבוחרים הערבים אינם מסתירים תחושה של כעס ואף מיאוס מן הפוליטיקאים הערבים בישראל, מהתנהלותם האישית והפוליטית, אך גם מן האג'נדה שאותה הם מבקשים לקדם. עודה מודע בוודאי להלך הרוח השורר ברחוב הערבי, ודבריו בדבר נכונותו ליטול חלק בממשלה עתידית בישראל נועדו כנראה לרכך את כעס המצביעים.

חשוב להבין שהמצביעים הערבים בישראל, ובייחוד בני הדור הצעיר בקרבם, מבקשים להשתלב וליטול חלק במרקם החיים בישראל. הם מותחים אמנם לא פעם ביקורת או מעלים דרישות הנתפסות בקרב הציבור היהודי כמרחיקות לכת, אבל ערביי ישראל בחרו בדרך של התחברות ושילוב, ולא התבדלות וניתוק. הם מעדיפים סדר יום אזרחי בתחומי הרווחה, החינוך, התעסוקה ועוד, על פני האג'נדה הנוכחית של הפוליטיקאים הערבים, הממוקדת רובה ככולה בשאלת הסכסוך הישראלי־פלשתיני.

הירידה בשיעורי ההצבעה של הערבים בבחירות בישראל נתפסת בטעות כביטוי להתבדלות, אך אין מדובר בהתנתקות מן המדינה, אלא מהפוליטיקה הישנה של המפלגות הערביות ושל נציגיהן בכנסת, המותירה את האינטרסים של האזרח הערבי מאחור. למרבה הצער, ויתרו המפלגות הציוניות זה מכבר על קהל המצביעים הערבי ובכך הותירו את הזירה פנויה לאותן מפלגות ערביות הדוגלות בסיסמה הבולשביקית משכבר הימים, כי ככל שיורע מצבו של האזרח הערבי בישראל - כך ייטב לפוליטיקאים ולמפלגות הערביות.

בעבר הצליחו אמנם הפוליטיקאים הערבים לזכות בתמיכת המצביעים ברחוב הערבי, אך לא לעולם חוסן. מתברר עתה שהמצביעים הערבים מקדימים את נציגיהם ברצון להשתלב במדינה ולא לצאת נגדה, ומכאן שתמיכתם במפלגות, במנהיגים ובסיסמאות העבר שוב אינה מובטחת.

מגמה זו התבהרה כבר בבחירות המוניציפליות במגזר הערבי במהלך העשור האחרון, עת מנהיגים מקומיים שקידמו אג'נדה אזרחית, הביסו את העסקנים, נציגי המפלגות הערביות. לשם דוגמה, בנצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל, הביס עלי סלאם בבחירות 2013 את ראש העיר המכהן, נציג חד"ש, ראמז ג'ראיסי, וכן את מועמדת בל"ד חנין זועבי. עלי סלאם שב וזכה בניצחון גדול גם בבחירות המוניציפליות בשנת 2018.

את כל זאת איימן עודה יודע, וכמו כל פוליטיקאי הוא חפץ חיים. הוא חש לאן נושבת הרוח ברחוב הערבי ומבקש ליישר קו עם מצביעיו. זו התפתחות חיובית כשלעצמה, אבל את השינוי יביא כנראה רק הדור הבא של הפוליטיקאים הערבים בישראל. ואם אלו יבקשו שילוב ושותפות, יש לקוות שימצאו להם שותפים גם בקרב המפלגות הציוניות בישראל.