לשקול פעולה קרקעית מוגבלת בעזה

מובנים טיעוני המתנגדים למהלך צבאי רחב היקף בעזה. שורשי ארגון חמאס נטועים עמוק באוכלוסייה המקומית, וקלושים הסיכויים לעוקרם. מובן גם החשש מנפגעים ומכניסה למהלך שעלול להסתבך, וכך גם הקדימות האסטרטגית לאתגרים הטמונים בזירה הצפונית.

מסיבות אלה ואחרות נוהגת ישראל כעת בכוח מוגבל וסבלני נגד חמאס, גם לנוכח אירועי החדירה האחרונים. טקטיקה זו נועדה לצמצם ככל האפשר את יכולתו להסב נזק, ולכן תפיסת הפעלת הכוח המועדפת של צה"ל כרגע היא "מודיעין אש": לחימה המדגישה השגת מודיעין מדויק, ובעקבותיה הפעלת אש מדויקת (ברובה מהאוויר), תוך ציפייה כי השילוב המוצלח יביא לשינוי בהתנהגות חמאס. גישה זו גם חוסכת אבידות.

אך למרבה הצער, שקט לאורך הגבול לא הושג, אלא הארכת משך העימותים האלימים, התארכות מצבי החירום בעורף, על עלויותיהם הכלכליות, ויצירת תחושת הישג בצד השני. האויב גם לומד לקחים ועושה מאמץ למנוע מודיעין מדויק מצה"ל ולמזער את יעילות האש הישראלית באמצעות המיגון, הביזור, ההסתתרות והשימוש במגינים אנושיים. חמאס מבין את רתיעתה של ישראל מכיבוש הרצועה, והוא חש שאפשר להמשיך בעימותים עם ישראל מבלי לשלם מחיר כבד.

אולם דומה כי אין מנוס מגביית מחיר כבד יותר מחמאס, מעת לעת, אשר ייצר הרתעה ממושכת יותר. נראה שמערכה קרקעית לתקופה מוגבלת תניב תשואה טובה יותר מהפעילות עד כה. צריך לתמרן לשטח האויב, לאתרו ולהשמידו, או לשבות את אנשיו (תוך ניתוץ מיתוס "ההתנגדות"). מאמץ ה"מודיעין אש" חשוב, אך אין הוא יכול לשמש יותר מתמיכה במאמץ העיקרי, שהוא הקרקעי.

צה"ל צריך להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר. ראשית, יש חשיבות לכיבוש שטח שהוא בסיס יציאה של ארגונים צבאיים כדי לשלול את חופש הפעולה שלהם. הפחתת ירי מתמשך על אזרחי ישראל תושג רק על ידי כוחות מתמרנים המשתלטים על השטח, מחסלים כוחות אויב ומונעים שיגורי טילים.

שנית, יכולת התמרון היא כלי מרכזי בהשגת הרתעה. האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם קיומו כישות שלטונית אינו נתון בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב מאתגר הרבה יותר. הדגמת יכולת התמרון וההכרעה נחוצה כדי לחזק את ההרתעה וכדי להפריך את ההערכה שהחברה הישראלית חלשה וחוששת מנפגעים. אמנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף.

ולבסוף, התמרון הוא כלי מרכזי להכרעת צבא קונבנציונלי, וזהו איום שעלול להתממש בחזיתות אחרות. פיתוח יכולת תמרון יבשתי של הצבא הוא מהלך המצריך זמן, והזנחתה היא הימור מסוכן.

בבחירה בתמרון קרקעי בעזה יש גם שיקול מוסרי: מצב שבו האזרחים הופכים להיות חומת המגן של צה"ל אינו קביל.

מבצעים גדולים, שיתקיימו בכל כמה זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה ותעניק שקט לתושבי עוטף עזה. הציבור הישראלי חייב להבין שבעזה אין "זבנג וגמרנו", אלא מאבק כוחני ממושך שמנצחים בו בנקודות. היכולת הישראלית לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על מנעד רחב של אפשרויות פעולה, דווקא מעידה על העוצמה הישראלית.

פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)