בין ממילא לוורשה

פולין היא מקום סמלי לשהות בו בשבוע שלפני תשעה באב. סבא שלי, דוד לייטנר, הידוע גם בכינויו B-14671, התלווה כאיש עדות למשלחת נוער למחנות ההשמדה, בני בן ה־17 הצטרף ואני בעקבותיו. זאת לא הפעם הראשונה שלי על אדמת המוות הזאת, אבל זו הפעם הראשונה שאני נמצאת כאשר פער של ארבעה דורות - מסבא ועד נין, נסגר בזעקת "עם ישראל חי" בין אבני הקרמטוריום. משך כל המסע ניסיתי למצוא את הקשר בין חורבן בית המקדש לבין השואה וימינו אנו. הראשון ישן ורחוק, ולולא המנהגים וההלכות לא הייתי זוכרת שקרה, ודאי שלא מתאבלת עליהם.

האסון השני חי ובועט, אורב בכל פינה, אפילו שאני כבר דור שלישי. הלוואי שיכולתי לברוח מזיכרון השואה, מהחשש המתמיד ששוב ירצו להשמיד אותנו ומהחלומות שבהם הסיפורים הקשים של סבא קורמים עור וגידים. אבל ליד השריד האחרון של גטו ורשה, חומה אדומה עם לבנים מלבניות, ירוקת, טיח מתפורר אפור ושלט זיכרון ממתכת שכבר אי אפשר לקרוא מרוב שנים, אמר לי בן ה־17 שלי: אני חושב שזה עניין של זמן עד שישכחו את השואה. מעבר לחומה השבורה של הגטו יש בניין גבוה, לכל אורכו מתנוסס דגל פולין, והגדר שמקיפה אותו משובצת תמונות ענק מהמלחמה שמתעדות את סבלם של... הפולנים. ממול, שדרת מלונות מפוארים שוכנים על גדות קניון ענק ממדים שמאיישים בעיקר ישראלים שמצאו פתרון זול לחום יולי־אוגוסט וליוקר החופשה בארץ.

המערכון המפורסם של "החמישייה הקאמרית" על משרד נסיעות שמשווק חופשה בוורשה: "חבילת נופש של חמישה מחנות בשבעה ימים עם זמן פנוי לשופינג", הפך למציאות מובנת מאליה עשרים שנה אחרי שתסריטאי חצוף העז לכתוב פרודיה מזעזעת שכזאת. ובעצם, למה זה ציני ורע?

בירושלים של ימי החורבן היתה מציאות איומה כמו בשואה. סבא מספר שבערב תשעה באב 1944 הוא ראה באוסטריה ניצולים מבשלים אנשים שנרצחו, כמו שמתואר במגילת איכה אלפיים שנים לפני כן. אנחנו מצטמררים מהטקסטים במגילת החורבן שלנו אבל יושבים בטיילת בממילא ומשוטטים בכיף בסמטאות העיר העתיקה, למרות שגם האדמה שמתחת לאבני השפה הירושלמיות ספוגה בדם. בירושלים חיים היום מאות אלפי יהודים שעובדים, לומדים ומבלים ברחובותיה בלי לחשוב בכל רגע נתון על הנספים במאורעות חורבן הבית. מה ההבדל בין המסעדות והשופינג ליד החורבות המוחבאות היטב של גטו ורשה לבין החיים השוקקים מול החומה?

סבא אומר שבגדול יש לנו מזל, כי עם השנים עקומת האסונות שלנו משתפרת. עברנו את שואת חורבן הבית שממנה יצאנו לגלות. אחר כך היתה השואה באירופה, ובעקבותיה בין השאר חזרנו לארץ ישראל. לפני 14 שנים, הגירוש מגוש קטיף - עליו אומר סבא שהוא לא שואה אבל מזכיר לו את השואה, כי "חיילים יהודים שמגרשים אותך מהבית ונותנים אותו למי שניסה להרוג אותך, זה הכי נורא שיש". אך על חורבן הבית כולנו אבלים. אין אחד שלא יודע שביום ראשון תשעה באב, שבמוצאי שבת אין מסעדות ואין קולנוע. סוד קסמו של יום האבל הלאומי הזה מחזיק מעמד ויחזיק לנצח, יש הלכה שקבעה מסמרות ויש מדינה שמשמרת אותם, למרות שהכאב דהה עם השנים.

גם ביום השואה הכל סגור וכולם במודעות, אבל עם שמסוגל שבעים שנה אחרי, כשהפצע עדיין מדמם, לעבור בגטו קרקוב רק כי הוא בדיוק בדרך למסעדה המומלצת, או לעשות מסז' נהדר במלון שצופה על גטו ורשה בלי להזדעזע מכך שבקושי נשאר ממנו שריד אמיתי, נמצא במדרון חלקלק של תודעה לאומית. את כאב שואת אירופה חשים עדיין בחדות בעיקר הניצולים וצאצאיהם ועוד קצת. את חורבן גוש קטיף שהתרחש השבוע לפני 14 שנים, מחקנו כמעט לחלוטין מתודעת הכאב הלאומי שלנו. אם זה לא קרה לנו, זה לא מעניין. בתשעה באב מקובל להתחזק בערבות הדדית, לקבל על עצמנו משהו למען אחדות. בתשעה באב הזה אני מקבלת על עצמי לזכור אסונות לאומיים, כאילו הם קרו גם לי.