הפכנו לשוטר תנועה בהר הבית

מבול הדיווחים, הכתבות והפרשנויות סביב גירושו של העיתונאי והבלוגר הסעודי מהר הבית, חשף - ולא בפעם הראשונה - תסמונת ישראלית שאין מרבים לעסוק בה: אנו מקדישים תשומת לב מרובה לאינטרסים, למעמד, לזכויות ולרגשות של השחקנים המוסלמים הרבים בהר הבית. לעומת זאת, כמעט איננו עוסקים במה שהר הבית הוא עבורנו; באינטרסים, ביעדים ובתחושות שלנו שם. לעיתים כלל איננו סופרים את עצמנו כאחד השחקנים שם.

כבר שנים שפרשנים, פוליטיקאים ומומחים מציגים תוכניות מגירה ותרחישים שעיקר עניינם הוא האינטרס וההתנהלות של הצדדים הערבים והמוסלמים, שמבקשים לקנות לעצמם דריסת רגל בהר, אך כמעט אין עיסוק ושיח באינטרס היהודי־ישראלי בהר. בתוכניות המגירה השונות של מכוני מחקר וגורמים מדיניים בארץ ובחו"ל נבחן כמעט תמיד רק המעמד שבו יזכו המוסלמים בהר. ישראל והיהודים כמעט אינם נספרים.

מדינת ישראל משועבדת כבר 52 שנה לסטטוס קוו בהר, שלאורך השנים השתנה דרמטית, בעיקר לטובת הצד המוסלמי. היא עוסקת אך ורק בכיבוי שריפות או בניהול הסכסוך בזיקה למתחם, אך מעולם לא גיבשה מדיניות ארוכת טווח בנוגע למקום.

מתי לאחרונה, למשל, דנה הממשלה בשאלה מה הוא הר הבית עבור מדינת היהודים ומה יעדיה (אם בכלל) שם? מתי שאלנו את עצמנו אם אופי הריבונות הישראלית בהר, הווירטואלית לא פעם, הוא בבחינת גזירה לנצח? או האם גם בעוד 50 שנה נסתפק בחלוקה שמותירה את הכותל המערבי ליהודים ואת הר הבית למוסלמים? והאם במסגרת הסדר קבע (אם וכאשר) ישראל תדבק באיסור התפילה על יהודים בהר? (מוטה גור ומנהיג מפ"ם יעקב חזן, למשל, חשבו שהדבר אינו ראוי). לא נשאלה גם השאלה, האם נסתפק בכמה עשרות אלפי מבקרים יהודים בשנה בהר, או אולי יש אינטרס להגדיל את מספר המבקרים שם ולהשוותו לפחות למספר המבקרים שפוקדים כיום את עיר דוד הסמוכה.

אלו הן שאלת כבדות משקל שהתשובות עליהן יכולות להיות שונות, אך איש אינו עוסק בהן היום, מתוך הנחה שמה שהיה הוא שיהיה. אבל האם ההנחה הזאת בכלל נכונה? ב־20 השנים האחרונות התרחבו מאוד מעגלי היהודים שמבקשים לבקר בהר הבית, וכבר אין מדובר בקומץ "אנשי ההר" בלבד. גם האיסור הרבני הגורף בעניין ביקורי יהודים בהר הבית התמוסס. מאות רבנים מתירים כיום ליהודים לבקר בהר.

בד בבד, התפתחה עלילת הדם השקרית: "אל־אקצא בסכנה", כמוקד של הסתה, אלימות ודם, והיא מעניקה השראה לרבים מהמפגעים ומהטרוריסטים שפועלים בחוצותינו בשנים האחרונות. לצד ההכחשה המוחלטת של זיקה יהודית כלשהי לירושלים ולהר הבית כמקום המקדש, פוגעים המוסלמים שם בשרידים ארכיאולוגיים רבים, משתלטים על עוד ועוד שטחים והשמישו ארבעה מסגדים נוספים.

הממשלה, המשטרה, השב"כ והמוסד עוסקים שנים ב"ניהול הסכסוך" בהר, בשמירה על ביטחונו ובמניעת טרור מוסלמי ויהודי שם. במסגרת זו הם מעניקים משקל לאינטרסים ולרגישויות של השחקנים המוסלמים הרבים בהר, הניצים ביניהם על ההגמוניה בו: הפלשתינים נגד הירדנים. הירדנים נגד הסעודים. הטורקים בעד הפלשתינים. הירדנים נגד הטורקים. הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית נגד הווקף, ולהפך.

תילי תילים של פרשנויות וניתוחים נכתבו על ההתנהלות, האינטרסים והמניעים של "השחקנים" הערבים בהר, אך מה על השחקן הישראלי? האם לו יש בכלל אינטרס או כיוון כלשהו, או שהוא מסתפק ב"הכוונת תנועה" שם?

ייתכן שהדיון בשאלה מה רוצה ישראל מעצמה בהר הבית צריך להתנהל ב"דלתיים סגורות", למשל במל"ל, אך רצוי לשתף בו את כל הגורמים שיש להם נגיעה בעניין, מהרבנים, תנועות הר הבית ואנשי רוח, דרך הארכיאולוגים ועד לראשי מערכת הביטחון והדרג המדיני. המשך הבריחה מעיסוק בסוגיות הללו אינו מכבד את מדינת היהודים במקום הכי קדוש לה.