לשון מאזניים או מפלגת לוויין?

אחת מנקודות המחלוקת בדיונים בין הבית היהודי לימין החדש במשא ומתן לקראת איחוד המפלגות, נגעה לשאלת ההמלצה על נתניהו לראשות הממשלה. בעוד פרץ דרש משותפיו להתחייב על כך, שקד הציעה להתנות זאת, למשל, בהקמתה של ממשלת ימין. השאלה הזאת היא לא רק משחק פוליטי מתוחכם, אלא שיקוף של דילמה אידיאולוגית מורכבת, שיכולה להכריע את אופייה ומהותה של מפלגת הימין המאוחד: אם להיות מפלגת לוויין, המתחברת אוטומטית לליכוד לאחר הבחירות, או מפלגת לשון מאזניים, שגם אם היא ימנית, אין היא מחויבת לליכוד ולעומד בראשו.

במבט היסטורי, הדילמה של שקד - וכעת של הימין המאוחד - אינה חדשה. מפלגות רבות נעו בין עמדת לשון המאזניים למיקום המזוהה עם צד אחד. אם נתרגם זאת לעולם המושגים ההיסטורי של הציונות הדתית, הברירה היא בין להיות "ימין חדש" לבין להיות "מפד"ל ישן".

המפד"ל ההיסטורית היתה דווקא מפלגת לשון מאזניים, שותפה קבועה בממשלות מפא"י, אבל ב־77' הצטרפה לממשלת הליכוד בראשות בגין. עם השנים החיבור של המפד"ל לתנועת גוש אמונים והמעבר מתנועה דתית לתנועה דתית־לאומית הוביל אותה לצידה הימני המוחלט של המפה הפוליטית.

עם זאת, תהליך ההפיכה למפלגת לוויין היה כרוך במחיר פוליטי, קרי: "המפד"ל לימינך", אבל המנדטים ירדו מעשרה לחמישה (בממוצע). אם הדמיון האידיאולוגי כה רב, מדוע להצביע למפלגת הבת ולא למפלגת האם? מה שהיום מכנים "לשתות" את הקולות של הגוש, קרה מאליו בעקבות שינויים פוליטיים מפלגתיים אלה.

נפתלי בנט ניסה לחזור למודל המאזניים בבחירות 2013. כשהוא בראש הבית היהודי, כרת את "ברית האחים" עם יאיר לפיד והבטיח עמדה עצמאית יותר מול הליכוד. כשהאחד מתחייב לא להיכנס לממשלה ללא האחר, נוצרה לשון מאזניים חדשה בפוליטיקה הישראלית. ואולם בעוד התמורה הפוליטית לא איחרה להגיע ומפלגת הבית היהודי זכתה ב־12 מנדטים, המחיר האידיאולוגי־לאומי היה רב: הממשלה נפלה אחרי שנה וחצי.

והנה היום ניצבת איילת שקד בדיוק מול אותה דילמה. הכישלון של הימין החדש לעבור את אחוז החסימה בבחירות האחרונות הוביל את בנט לאימוץ קו ממלכתי דווקא, לצד הליכוד, ולהבנה שיש לבצר תחילה מפלגת לוויין ימנית ברורה. אך האם איילת שקד, שמנסה לחזק את מפלגות הימין באיחוד המוצע, חושבת להקים דווקא מפלגת לשון מאזניים חדשה?

הרמיזות וחוסר הנחרצות לגבי תמיכה עתידית בנתניהו לראשות הממשלה עלולים להצביע על כך. אך בל נשכח, במשחק הזה יש סכנה אידיאולוגית. אם זו המגמה, יותר מנדטים עלולים לעבור למפלגה שאינה מתחייבת לתמוך בנתניהו לראשות הממשלה. כלומר, יותר מנדטים, אבל פחות אידיאולוגיה, ואפילו אובדן שלטון הימין. אבל רגע, כבר יש לנו מפלגה כזאת. זה הרי בדיוק מה שליברמן עשה כשהחליט לטרפד את הקמת הממשלה ולהוציא אותנו לבחירות, לא? באחת הפך עצמו ממפלגת לוויין ימנית ללשון מאזניים. המנדטים, כך מנבאים הסקרים לעת עתה, התרבו, אבל האידיאולוגיה? כבר לא ימין.