הבלוגר שספג את התסכול הפלשתיני

בשבוע שעבר נפל קורבן למתקפת זעם פלשתינית בלוגר סעודי, מוחמד סעוד, שהגיע לישראל בהזמנת משרד החוץ כחלק ממשלחת של חמישה בלוגרים ממדינות ערב. המשלחת סיירה ברחבי הארץ ואף נפגשה עם ראש הממשלה נתניהו, שהדגיש בפניהם כי "ישראל היא הכוח היחיד במזרח התיכון המונע את קריסתו, שהרי בלעדיה הוא היה נופל בידי כוחות הקנאות האסלאמית־השיעית המונהגת על ידי איראן, או זו הסונית המונהגת בידי דאעש".

אבל כשהגיע סעיד להתפלל בהר הבית, הוא הותקף בידי המון פרוע בשל "בגידתו בעניין הפלשתיני". יחס דומה ספג גם שר החוץ המצרי לשעבר, אחמד מאהר, שבא לנסות לקדם הידברות בין ישראל לפלשתינים בדצמבר 2003, בשלהי האינתפאדה השנייה, וזכה לממטרי נעליים כשהגיע לבקר בהר הבית.

מניין נובע הזעם? 71 שנים לאחר הקמתה, ישראל אינה רק מעצמה אזורית בעלת עוצמה צבאית וכלכלית, אלא שחקן אזורי לגיטימי, ואפילו שותף ובעל ברית לרבות ממדינות ערב. תהליך זה של התקרבות בין ישראל לבין העולם הערבי לא רק שאינו נעצר, אלא דווקא מוסיף ומתקדם בקצב מהיר, שובר חומות ובעיקר מוסכמות עבר. הוא הביא, למשל, לקריסתה של ההנחה שמעל תהליך ההתקרבות שבין ישראל לשכניה הערבים מתוחה תקרת זכוכית בדמות הסכסוך הישראלי־פלשתיני, וכי כל עוד הקונפליקט לא ייפתר לשביעות רצונם של הפלשתינים, יישארו יחסי ישראל ומדינות ערב בקיפאונם.

המציאות החדשה מעבירה כמובן את הפלשתינים על דעתם. בזה אחר זה נשמטים מידיהם כל קלפי המיקוח ומנופי הלחץ מול ישראל. ולראיה, בחודשים האחרונים מפעילות מדינות ערב לחץ על הפלשתינים לשתף פעולה עם הממשל האמריקני כדי לקדם הסכם עם ישראל - גם אם פירוש הדבר ויתור על דרישות פלשתיניות שהיו בעבר בבחינת "ייהרג ובל יעבור" עבורם.

מכיוון שהפלשתינים זקוקים למדינות ערב ואינם מעזים לצאת חוצץ נגדן, לא נותר להם אלא להוציא את תסכולם על אותם בודדים בעולם הערבי המעזים ללכת צעד נוסף - לכאורה מתבקש ומתחייב - ולנסות להביא לנורמליזציה ביחסי ישראל והעולם הערבי, או לכל הפחות להיכרות בין העמים.

"הרחוב" בכמה ממדינות ערב "זורם" עם הפלשתינים, שהרי האיבה לישראל נותרה מכנה משותף נמוך וערוץ לפריקת תסכולים לנוכח מצבו העגום של העולם הערבי מבית ומחוץ. למותר לציין שהסירוב לנורמליזציה ולכל מאמץ להכיר את השכן או את היריב, בטענה שמדובר בהכרה או במתן לגיטימציה, עומד בבסיס נחשלותו של העולם הערבי, המתקשה להדביק את ההתקדמות המדעית והטכנולוגית בעולם.

כך או אחרת, לסנטימנט זה אין כל משמעות מעשית על ההחלטות שמקבלים כיום שליטי ערב; איש אינו מציע ברצינות לסגת מדרך השלום אל המלחמה. למעשה, המשטר הסעודי מיהר להעניק לגיטימציה לבלוגר שהותקף, ואף טרח להכחיש את הפרסומים כי מישהו בממלכה שקל לשלול ממנו את אזרחותו הסעודית.

דומה, אגב, שהזעם הפלשתיני היה הפעם גדול מתמיד, שכן מדובר בסעודיה, שהפכה לנותנת הטון בעולם הערבי בכל האמור בהתקרבות לישראל. סעודיה מבקשת גם להיאחז בהר הבית ולהוסיף אותו למקומות הקדושים לאסלאם במכה ובמדינה, הנתונים לחסותו של המלך הסעודי. לכך מתנגדת כמובן ירדן, הנתונה אף היא במאבק עם הפלשתינים על השליטה בהר הבית. צופה על אלה מן היציע גם טורקיה, שמנסה לקדם את נוכחותה בעיר ובהר הבית זה זמן.

את מחירם של המתח ושל המאבק הזה, וגם של התסכול הפלשתיני, שילם הבלוגר הסעודי. אבל המתקפה עליו לא הרתיעה אותו, ומן הסתם גם לא תרתיע את אלו שיבואו אחריו. את ההתקרבות בין ישראל לבין העולם הערבי אי אפשר כבר לעצור, לכל הפחות כל עוד תשכיל ישראל לשמר את עוצמתה ואת מעמדה באזור.