ליברמן שכח מה זה להיות שנוא

לפני תשע שנים הוצגה תערוכה קבוצתית שהוקדשה לשר החוץ דאז, אביגדור ליברמן. תחת הכותרת "איווט" (ולא אביגדור), הגיבו אמנים ישראלים לעולם הערכים שזוהה עם יו"ר ישראל ביתנו, שלדעת מארגני התערוכה "לא עולים בקנה אחד עם מה שנתפס או צריך שייתפס עם מהות הישראליות". דימוי של ליברמן כחזיר ושלל רמיזות חזותיות וטיפוגרפיות לפשיזם מילאו את התערוכה. היה זה אחד משיאיו של מסע הדמוניזציה של ליברמן, שהתרבות הישראלית עסקה לא מעט בהבנייתו כארכיטיפ של דיקטטור. מספיק להזכיר את המיזנסצנות ב"ארץ נהדרת", שהגישו את "איווט" עם כלבי זאב, מגפיים, מעיל עור, דיבור פסקני ופנס מסנוור.

ליברמן הוצג כאיום על הדמוקרטיה (כמו כל כוח עולה בימין), אבל ה"ליברמניזם", כך כינו זאת בשעתו, פלרטט במיוחד עם הרעיון של השתלטות עוינת על גופה הטהור של הישראליות. מה שהקל על הדמוניזציה החולנית הזו היה כמובן מוצאו של ליברמן. שום דבר בביוגרפיה ובתפיסת עולמו לא תאם לנרטיב, אבל בחרושת התרבות הישראלית המגויסת, עולם הדימויים הוא פשטני. מבטא ותעודת עולה מספיקים כדי לסמן מישהו כסוכן היבוא של סממני התרבות הפוליטית של הקרמלין, הקג"ב ופולחן המנהיגים הסובייטי.

סימונו של ליברמן כגורם מזהם נשען אפוא לא מעט על "רוסיותו" (המדומה), שהיתה צבועה גם היא בגווני ה"אחרות". התנהלה כאן סטריאוטיפיזציה מכלילה של קולקטיב שלם, שליברמן היה אייקון מובלט שלה. ללא ה"אחרות" של ה"רוסים", פרויקט ההשנאה של ליברמן לא היה אפקטיבי.

לא מופרך לשער שקליטתו של ליברמן וצמיחתו בתוך המחנה הלאומי קשורה גם בסימונו של הימין עצמו כ"אחר", לעומת הסדר האשכנזי־ליברלי־חילוני של השמאל. ייתכן שגם ממד זה מסביר את החיבור בין המחנה הלאומי להנהגה הפוליטית של העולים מבריה"מ, נוסף, כמובן, על אידיאולוגיה.

אבל זה הדבר שצריך לזכור: כשליברמן היה שנוא, ובזמן ששום סטריאוטיפ גזעני לא חמק ממפעל הדמוניזציה נגדו, הימין חיבק אותו ושמח בצמיחתו. זו כנראה הסיבה שהבטן מתהפכת לראות את ליברמן מייצר היום את שיח השנאה כלפי חרדים, שגם הם, במקרה, שותפיו של המחנה הלאומי בעשורים האחרונים.

המטמורפוזה הושלמה, ותוצאותיה מבהילות; השנוא של אתמול חולש על תעשייה של שיח שנאה. כלל לא בטוח שהאנטי־חרדיות של ליברמן היא חלק מרדיפה אחרי מצביעים - זה מזכיר יותר ויותר צורך פסיכולוגי עמוק בהתקבלות חברתית, כפיצוי על חוויה מתמשכת של דחייה. כשליברמן מכוון את יריקותיו הארסיות נגד אחת המטרות החביבות על השמאל הבורגני של רמת אביב ופרברי השרון, אפשר להבין את רטוריקת השנאה שלו גם כאיתות חברתי: אני שותף לניסוח הסנטימנט, אני חלק מכם, נקלטתי סופית.

כששיח השנאה לחרדים מגיע מתוך הישראליות השורשית, השבעה והמלאה בעצמה, למשל בתשדירים הזכורים לגועל של "שינוי", זה פחות הפתיע. אבל כשזה מגיע ממי שעד לאחרונה היה בעצמו קורבן לדפוס דומה של דה־לגיטימציה, זה כבר הופך קרביים. לאן, לאן התגלגלת, אביגדור?