"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ליברמן שכח מה זה להיות שנוא

,עודכן

לפני תשע שנים הוצגה תערוכה קבוצתית שהוקדשה לשר החוץ דאז, אביגדור ליברמן. תחת הכותרת "איווט" (ולא אביגדור), הגיבו אמנים ישראלים לעולם הערכים שזוהה עם יו"ר ישראל ביתנו, שלדעת מארגני התערוכה "לא עולים בקנה אחד עם מה שנתפס או צריך שייתפס עם מהות הישראליות". דימוי של ליברמן כחזיר ושלל רמיזות חזותיות וטיפוגרפיות לפשיזם מילאו את התערוכה. היה זה אחד משיאיו של מסע הדמוניזציה של ליברמן, שהתרבות הישראלית עסקה לא מעט בהבנייתו כארכיטיפ של דיקטטור. מספיק להזכיר את המיזנסצנות ב"ארץ נהדרת", שהגישו את "איווט" עם כלבי זאב, מגפיים, מעיל עור, דיבור פסקני ופנס מסנוור.

ליברמן הוצג כאיום על הדמוקרטיה (כמו כל כוח עולה בימין), אבל ה"ליברמניזם", כך כינו זאת בשעתו, פלרטט במיוחד עם הרעיון של השתלטות עוינת על גופה הטהור של הישראליות. מה שהקל על הדמוניזציה החולנית הזו היה כמובן מוצאו של ליברמן. שום דבר בביוגרפיה ובתפיסת עולמו לא תאם לנרטיב, אבל בחרושת התרבות הישראלית המגויסת, עולם הדימויים הוא פשטני. מבטא ותעודת עולה מספיקים כדי לסמן מישהו כסוכן היבוא של סממני התרבות הפוליטית של הקרמלין, הקג"ב ופולחן המנהיגים הסובייטי.

סימונו של ליברמן כגורם מזהם נשען אפוא לא מעט על "רוסיותו" (המדומה), שהיתה צבועה גם היא בגווני ה"אחרות". התנהלה כאן סטריאוטיפיזציה מכלילה של קולקטיב שלם, שליברמן היה אייקון מובלט שלה. ללא ה"אחרות" של ה"רוסים", פרויקט ההשנאה של ליברמן לא היה אפקטיבי.

לא מופרך לשער שקליטתו של ליברמן וצמיחתו בתוך המחנה הלאומי קשורה גם בסימונו של הימין עצמו כ"אחר", לעומת הסדר האשכנזי־ליברלי־חילוני של השמאל. ייתכן שגם ממד זה מסביר את החיבור בין המחנה הלאומי להנהגה הפוליטית של העולים מבריה"מ, נוסף, כמובן, על אידיאולוגיה.

אבל זה הדבר שצריך לזכור: כשליברמן היה שנוא, ובזמן ששום סטריאוטיפ גזעני לא חמק ממפעל הדמוניזציה נגדו, הימין חיבק אותו ושמח בצמיחתו. זו כנראה הסיבה שהבטן מתהפכת לראות את ליברמן מייצר היום את שיח השנאה כלפי חרדים, שגם הם, במקרה, שותפיו של המחנה הלאומי בעשורים האחרונים.

המטמורפוזה הושלמה, ותוצאותיה מבהילות; השנוא של אתמול חולש על תעשייה של שיח שנאה. כלל לא בטוח שהאנטי־חרדיות של ליברמן היא חלק מרדיפה אחרי מצביעים - זה מזכיר יותר ויותר צורך פסיכולוגי עמוק בהתקבלות חברתית, כפיצוי על חוויה מתמשכת של דחייה. כשליברמן מכוון את יריקותיו הארסיות נגד אחת המטרות החביבות על השמאל הבורגני של רמת אביב ופרברי השרון, אפשר להבין את רטוריקת השנאה שלו גם כאיתות חברתי: אני שותף לניסוח הסנטימנט, אני חלק מכם, נקלטתי סופית.

כששיח השנאה לחרדים מגיע מתוך הישראליות השורשית, השבעה והמלאה בעצמה, למשל בתשדירים הזכורים לגועל של "שינוי", זה פחות הפתיע. אבל כשזה מגיע ממי שעד לאחרונה היה בעצמו קורבן לדפוס דומה של דה־לגיטימציה, זה כבר הופך קרביים. לאן, לאן התגלגלת, אביגדור?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר