"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

קול אידיאולוגי, ידיים עדתיות

,עודכן

התרגשתי לקרוא השבוע ב"הארץ" שמצביעי הימין הם לא עגבניות שאפשר להעביר מצד לצד, אלא בוחרים אידיאולוגים שהצבעתם מבוססת על דעה. מניין הגיעה ההכרה המאוחרת שמצביעי הימין אינם עדר של אנשים חסרי דעה? מתי הפסקנו להיות צ'חצ'חים רגשיים ולא רציונליים, שמדברים עם הידיים, מביעים עצמם "בשפת השוק" ומצביעים בצורה מסורתית ושבטית? האם איננו מצביעים לנתניהו למרות העובדה שהוא "דופק אותנו" ורק משום שאנחנו עיוורים? מתברר שכבר לא.

שינוי הגישה הדרמטי קשור בחיבור בין עמיר פרץ לאורלי לוי־אבקסיס, שנציגי השמאל קיבלו בהתנגדות נחרצת. הטיעון הרשמי הוא החשש מכך שהשניים ייכנסו לממשלת נתניהו ויזלגו ל"ימין הרך". אולם בעוד הקול הוא קול אידיאולוגי, הידיים נטועות עמוק בשיח עדתי. המניע האידיאולוגי אינו אלא כסות ליחס הקבוע שלו זוכה עמיר פרץ ב"עבודה", בדומה למזרחים מימין. למפלגת העבודה ולחבריה בתקשורת יש עבר מפואר של התבטאויות גזעניות נגד מועמדים מזרחיים, וגם היום הן מגיעות מאותה חבורה שרוצה לשוב ולחזק את התקווה הלבנה הגדולה של השמאל: אהוד ברק. כך יוצא שאלה שאוהבים לעשות ספירת מלאי ולבדוק כמה מזרחיים יש בצמרת הליכוד, בורחים ממפלגת העבודה כשהעומד בראשה הוא מזרחי.

נחום ברנע כתב ב"ידיעות אחרונות" כי "השילוב בין עמיר פרץ משדרות ללוי־אבקסיס מבית שאן, כך אני מאמין, עשוי לשכנע חלק מהציבור הזה לחצות את הקווים". כלומר, מדובר פה בחיבור שבין שדרות לבית שאן, ולא למשל, בין שר ביטחון לשעבר לבין מי שרוצה להיות שרת ־בריאות. ועוד הוסיף: "העבודה לובשת שתי זהויות שונות. האחת, מפלגת שמאל מדיני... השנייה, מפלגת פריפריה חברתית, עדתית... זוהי השתלת איברים שספק אם הגוף הוותיק של העבודה יכול לעמוד בה. לבוחרים יש לאן ללכת - לכחול לבן של גנץ, למרצ של הורוביץ, לדמוקרטית של ברק". כלומר, הבוחרים שמתקשים לשרוד את ההשתלה החברתית העדתית, יסורו למפלגות הלבנות, ממש כפי שעשו ב־2006 כשנסו עם שמעון פרס ל"קדימה".

יהונתן גפן הזכיר בעליצות תכונה חשובה מאוד של פרץ - השפם - וביטל את שאר כישוריו: "בסך הכל גבר ישר וחמוד, ואהוב על העם, ואין לו כל חזון ספציפי - אבל יש לו שפם!" מה נאמר? השפם אותו שפם, והשתלת איברים שחורים בגופה הלבן של מפלגת העבודה נכשלת פעם אחר פעם.

ב־2005 אמר גיגי פרס, לאחר הפסדו של אחיו, ש"פרץ גייס פלנגות שהסתננו למפלגה והשתלטו עליה... פלנגות מצפון אפריקה". ואכן, עשרה מנדטים מבוחרי העבודה עברו לקדימה באותן בחירות. והיות שאי אפשר לחשוד שקדימה היתה שמאלית יותר ממפלגת העבודה באותה תקופה, כנראה לא החשש מה"ימניות" של פרץ הטרידה אותם, אלא משהו אחר. פרץ עצמו סיפר פעם שלובה אליאב המנוח הציע לו להקים "מטה להחזרת האשכנזים" למפלגה.

זו הסיבה שאין הרבה טעם להתבשם מהמחמאות המורעפות משמאל על הבוחרים הימנים־מזרחיים שלא יצביעו לפרץ בקלות. הריח העדתי לא פג. להפך, הנוכחות שלנו בצד הנכון של המתרס נועדה לסייע בהחלשה של מזרחי אחר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר