עוד לא מאוחר לחיבור משמאל

סתיו שפיר היא חברת הכנסת היחידה במפלגת העבודה המכווצת, שיצאה במחאה לנוכח האפשרות של הופעת שלוש מפלגות משמאל לכחול לבן במקום הקמתו של מערך משולש: עבודה, מרצ וישראל דמוקרטית בראשות אהוד ברק. היא גם רמזה שתהיה מוכנה לוותר על מקומה הגבוה ברשימת העבודה לכנסת כדי להבטיח את החיבור בשמאל־מרכז. כשבוע לפני הגשת הרשימות, דומה שאין מישהו אחר במחנה שמסוגל לדפוק על השולחן ולהוביל את המהלך.

אהוד ברק, שוויתר על מהלך האיחוד הגדול לפני בחירות אפריל, החליט לנסות זאת עכשיו וגילה שהדבר אינו פשוט. בקרב תומכי הימין הוא נתפס כמי שנסוג מלבנון. עבור השמאל הוא זה שכשל בניסיון להביא להסדרי קבע עם סוריה ועם אש"ף, אף שרצה בכך וגם היה קרוב מאוד, לכאורה, להשיגם. עבור הערבים הוא היה ראש הממשלה בעת אירועי אוקטובר 2000 (הדברים שאמר אתמול ברק בהקשר זה היו חשובים, וייתכן שיש בהם כדי לפתוח פרק חדש עם האזרחים הערבים בישראל). אין ספק גם שהסיפור המשונה על שותפו המפוקפק לעסקים אינו מוסיף רבות ליוקרתו.

עמיר פרץ עשה מהלך מפתיע כאשר יצר את המערך עם "גשר" של אורלי לוי־אבקסיס, אך זהו הימור שרק תוצאתו תצביע על גאוניותו. בינתיים, נראה שהדבר מונע ממנו חיבורים נוספים. מרצ בראשותו של ניצן הורוביץ רצתה מאוד ליצור סיעה משולבת עם העבודה, וחשה כי שימשה כלי משחק לצורך המשא ומתן בין פרץ ללוי־אבקסיס - רק כדי לוותר עליה.

האפשרות שמרצ וישראל דמוקרטית ירוצו בנפרד ולא יעברו את אחוז החסימה אינה דמיונית, והיא תלויה מאוד בשיעור ההצבעה ובמוטיבציה של מצביעיהן.

במצב שנוצר, קשה לראות מהלך טבעי והגיוני יותר מאשר רשימה משותפת לשתי המפלגות הללו. להבדיל אלפי הבדלות, אין מדובר כאן רק ב"גוש טכני" נוסח חבירת איחוד מפלגות הימין עם תלמידי כהנא, אלא בשותפות בין שותפים לדעה, המאמינים מאוד בחידוש המהלך המדיני כדי להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אם אהוד ברק מוכן באמת להשתבץ גם במקום העשירי ברשימה ולמשוך לשם מצביעים שרואים בו את נציגם; אם סתיו שפיר אומרת כי תראה עצמה חלק מחיבור כזה ואף תהיה חלק מהנהגתו; ואם הורוביץ יעמוד בראש הרשימה - לא יהיה אפשר להסביר לאיש מדוע המהלך המשולב לא יוכל להתממש בשבוע שנותר.

אם הצדדים ייכנסו להידברות אינטנסיבית ורצינית, ייתכן שהימים שנותרו עד 1 באוגוסט, יום הגשת הרשימות, יהפכו לימים של תקווה עבור השמאל.