13 למלחמת לבנון השנייה: מה למדנו

השקט הפסטורלי המקדם את פני המטיילים בצפון הארץ משכיח לרגע כי השבוע מציינים בישראל מלאת 13 שנים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. בעוד ימים אחדים יגיח מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, מן הבונקר שבו הוא מסתתר מאז קיץ 2006, וישוב ויכריז כי המלחמה הסתיימה בניצחונו.

אבל השקט לאורך הגבול, כמו גם הזהירות והחשש של חיזבאללה שלא להתגרות בישראל ולא לגרור אותה לסיבוב לחימה מחודש, מעידים על עוצמת המהלומה שספג הארגון ועל המחיר הכבד ששילמו תומכיו, בני העדה השיעית, בשל ההרפתקנות של מנהיגם.

שנים נדרשו לחיזבאללה ולנותנת החסות שלו, איראן, לשקם את הנזקים שגרמה המלחמה לכפרים השיעיים בדרום לבנון, שלא להזכיר את אלפי ההרוגים והפצועים. נסראללה, כזכור, נאלץ עוד בסיומה של המלחמה להתנצל בפני בני עדתו על שטעה והביא לפרוץ המלחמה, והוא שב ומבטיח מאז בכל אחד מנאומיו, שיימנע ככל יכולתו ממלחמה נוספת עם ישראל בעתיד.

הישגיה של ישראל במלחמה זו עולים מבחינות רבות על הישגיה במלחמות עבר, דוגמת מבצע סיני, שהביא לישראל רק 11 שנות שקט ורגיעה. למרות זאת, חשים ישראלים רבים תחושה של החמצה, עקב האופן שבו נוהלה המלחמה ובשל המחיר הכבד שנאלצה ישראל לשלם עבור הישגיה.

דומה שהישגים אלו הושגו בעיקר הודות לגבורת החיילים ולעמידתו האיתנה של העורף בצפון המדינה, ופחות בזכות ההחלטות שקיבלו הקברניטים שעמדו בראש המדינה והצבא באותה העת.

אחת מן הטעויות של ישראל במלחמה היתה ההבחנה המלאכותית בין ארגון חיזבאללה לבין המדינה הלבנונית שבחיקה הוא מתקיים, פורח ומשגשג.

המערכת הלבנונית - המדינית, הכלכלית ואף הצבאית - משמשת לחיזבאללה צינור חמצן המזין אותו ומאפשר לו להוסיף ולהתקיים. ומכיוון שחיזבאללה תלוי למעשה במערכות המדינה הלבנונית, רק פגיעה אנושה בהן תנחית מכה קשה ומשמעותית על הארגון, ותמחיש באופן ניצח מהו המחיר האמיתי, בלא הנחות, של התגרות בישראל ועימות עימה.

בקיץ 2006 נמנעה ישראל מלפגוע בלבנון, לא מעט בלחצה של ארה"ב, שמחזיקה גם היום באמונה התמימה או האופטימית כי ישנה לבנון אחרת, שבכוחה, אם רק נסייע לה, לקום על חיזבאללה ולחסלו.

מבחינות רבות סיפורה של מלחמת לבנון השנייה הוא שידור חוזר, ומוצלח אף פחות, של מהלך הנסיגה החד־צדדית מלבנון במאי 2000, שבו יש לראות את שורש הרע של המציאות המורכבת שעימה מתמודדת ישראל בגבולה הצפוני.

האופן שבו יצאה נסיגה זו אל הפועל שידר חולשה ישראלית; הנסיגה החפוזה עודדה את חיזבאללה לחדש את פיגועי הטרור שלו נגד ישראל, והעניקה רוח גבית לפלשתינים להצית את אש האינתיפאדה השנייה בקיץ 2000.

נסראללה מיהר, בצדק מבחינתו, להציג נסיגה חד־צדדית זו כמפנה היסטורי בתולדות הסכסוך הישראלי־ערבי, שהרי לראשונה נאלצה ישראל לוותר על שטח שבו החזיקה מבלי לתבוע או לקבל שלום תמורת ויתוריה.

נוסף על כך, התברר גם שאין צורך בהסכם שלום כדי להגיע אל הבית הלבן ולקבל סיוע כלכלי או כל סיוע אחר שיאפשר ללבנונים, ובתוכם גם לחיזבאללה, לשגשג כלכלית.

דומה אף שדווקא המשך פעילותו של חיזבאללה על אדמת לבנון עודד את האמריקנים ואחרים לחזר על הפתחים בביירות ולנסות, לשווא, לנתק את הקשר הגורדי שבין לבנון, מאורת הצפעונים, ובין צפעוני חיזבאללה המקננים בה.

כוחה של ההרתעה שהושגה בקיץ 2006 עודנו יפה, אך לא לעולם חוסן. כמו אז, גם כיום יכולה טעות בשיקול הדעת להביא להתלקחות רבתי, שבה איש אינו מעוניין. מעבר לכך, ההבנות שהושגו לגבי לבנון אינן תקפות באשר לסוריה, שבה מנסה איראן להקים מאחז דומה לזה שהיא מפעילה בלבנון. האתגרים לפתחה של ישראל נותרו אפוא כשהיו, ויש רק לקוות שבפעם הבאה המענה יהיה שונה ומוצלח יותר.