כל ביקור של נשיא אמריקני במזרח התיכון הוא אירוע מדיני רב חשיבות. הוא מתבצע בקפידה ונועד לאותת לצדדים מה היא המהות הבינלאומית, גם אם אינה נאמרת במפורש. בוודאי ביקורו הקרוב של ברק אובאמה, שבסיבוב הקודם הסתפק בנאום שגוי בקהיר ולא טרח לנחות בישראל. אחד ההיבטים - ולא רק הוא - נעוץ בהתפתחות המשא ומתן הקואליציוני. הבית הלבן מודע לקשיים האריתמטיים של בנימין נתניהו בהרכבת הממשלה ועומד מקרוב על סדרי העדיפות שלו, ומכאן שני אילוצים שאינם עניין של לוח זמנים בלבד: הדיבורים על ביקור כזה בעתיד הנראה לעין יוצרים הלך רוח של חידוש המשא ומתן בין ישראל לבין הפלשתינים, שכן ההנחה היא שאובאמה לא יגיע לירושלים ולרמאללה בלי להבטיח, לפחות, רטוריקה של שיבה לשולחן הדיונים. ההנחה האמריקנית היא שנתניהו לא ירצה לקדם את פני אובאמה כשהוא מוקף בשרי ש"ס, הבית היהודי וקדימה בלבד ועוד יהדות התורה כסיוע חיצוני. מבחינה זו, עצם העיסוק בביקור בשלב שבו הוא ביצה שטרם נולדה מדרבן את הליכוד ביתנו לקבל את אורחו כשבממשלתו מישהו מגוש המרכז-שמאל. באורח זהיר, הביקור של אובאמה בעתיד הנראה לעין מחזק את יש עתיד ואת התנועה במגעים עם נתניהו, העוסקים בניסוח הפרק המדיני בדבר חידוש המשא ומתן עם אבו מאזן. אך פרק זה מראש לא נראה כסלע מחלוקת מרכזי, שכן בלשכת נתניהו יודעים לומר שיהיה צורך לחזור לניסוחים הרכים המוכרים של "שתי מדינות לשני עמים" כנגד לחץ אמריקני מוגבר יותר בתקופת כהונתו השנייה של אובאמה. הנשיא רוצה להגיע לארץ לאחר הרכבת הממשלה, ובקרב המתגוששים עלתה אמש הצעה אשר הוצגה כאן למחרת הבחירות: לעשות זאת בשני שלבים. הרכבת ממשלה בשלבים היתה טכניקה פוליטית נכונה ולגיטימית מאז עשה בה מנחם בגין שימוש לפני 35 שנים. היא נשארה כנה.
תחילה יאיר לפיד ונפתלי בנט יעניקו לנתניהו את הרוב הדחוק הדרוש כדי להשיג את האישור לחיזוק השוויון בנטל השירות בצה"ל, ואולי גם יתווה את תקציב המדינה הבא, ומייד לאחר מכן תצטרף ש"ס לממשלה ותקבל תיקים שהובטחו לה מראש והוחזקו בידי נתניהו ומקורביו כמשמורת.
