מאמינות לך, ולה קצת פחות

תנועת MeToo פרצה ב־2017 על רקע פרשות הטרדה מינית כמו זו שבה היה מעורב מפיק העל הארווי וויינשטיין בארה"ב. מאחורי התנועה עמדו נשים שהחליטו שנמאס להן, ובצדק, שמתייחסים אליהן כמוצר צריכה, והחלו להציף את הרשת ולשתף את העולם כולו בחוויותיהן, מהטרדות מיניות ועד מעשי אונס.

ברשתות החברתיות ובתקשורת החלו לצוץ סיפורים על אירועים מלפני 20 ו־30 שנה, ובהם לא מעט עדויות של נשים על תוקפנות מצד גברים שהפכו לאישים בולטים ומשמעותיים. ארגוני נשים ומובילות דעה התייצבו לימין הנשים ששיתפו באירועים מעברן, ובאמצעות התיוג #אנימאמינהלך, הבהירו שהן מאמינות ללא הסתייגות לסיפורן. גם התקשורת התגייסה לתנועה, בהפיצה עדויות של נשים, גם אם ההאשמות החריפות לא בהכרח גובו בראיות עובדתיות.

עיתונאיות ישראליות החלו לכתוב סיפורים על אירועים מלפני 40-30 שנה, ואף חשפו שמות של גברים - ששמם הטוב נפגע באורח אנוש - בשם הצדק החברתי. לוחמות הצדק נחלצו להגן על גרסאות הנשים, וכשעומתו עם היעדר הראיות, הודיעו שהן מאמינות לנשים - באשר הן נשים.

ואז פרצו למרכז תשומת הלב הציבורי פרשת האונס המחרידה של הילדה בת ה־7 ממשפחה חרדית באחד היישובים מאחורי הקו הירוק ומעצרו של חשוד פלשתיני, שעבד כאב בית בבית הספר ביישוב.

מטרגדיה נוראית של ילדה אחת הפך המקרה לפרשה פוליטית נפיצה. ימנים קראו בגנות החשוד ודרשו למצות עימו את הדין במלא החומרה, וחלקם אף ייחסו לו מניעים לאומניים. בשמאל התעקשו להטיל ספק בחשדות, לא למהר האשים את החשוד באונס עד שלא יובאו הוכחות משכנעות, ובעיקר תבעו להימנע מהצגת האונס כתקיפה על רקע לאומני.

באופן מפתיע, הקולות הרמים, הברורים והנחרצים ששמענו במסגרת קדחת ה־MeToo - למשל סביב השופט קבאנו בארה"ב או כמה אנשי תקשורת בולטים בישראל - נדמו. אלה שנשבעו להאמין לקורבן באשר היא קורבן, החליטו להטיל ספק; לא גינו, לא זעקו, לא החרידו את השיח הציבורי בקריאה "מאמינות לך".

חמור מכך, חלק מארגוני הנשים הגיבו במעין "אין תגובה", ואף אחד מהם לא יצא נגד הצגתו של החשוד בתקשורת כשעיר לעזאזל שהופלל ונעצר במסגרת חקירה רשלנית, ואף חמור מכך, נפל קורבן ל"עלילת דם" - רק כי הוא פלשתיני.

שתיקת לוחמות ה־MeToo כה רועמת, עד כי עולה חשש כבד שאלמלא התגוררה הילדה בהתנחלות, ואלמלא היה מדובר בחשוד פלשתיני, הן היו מרעידות את האדמה. איפה גלי התיוג הוויראלי? איפה ציוצי ההזדהות? איפה העצומות וטורי הדעה? לאן נעלמו משמרות המחאה מול תחנת המשטרה, הפרקליטות וגורמי האכיפה, בדרישה למצות את הדין ולהאמין למתלוננת? ואפילו אם התגלו כשלים בחקירה, האם אזל האשראי של הקורבן לסולידריות? האם אין מקום להגן על הילדה מהפוליטיזציה של הפרשה ומהתקשורת הצהובה?

השתיקה והיעדר התגובה ממחישים מי זכאי לאמפתיה ולאמון המוחלט של ארגוני הנשים ומובילות הדעה בתקשורת - ומי לא. הנה לנו דוגמה לשוליות כפולה: אם את שולית מבחינה חברתית ופוליטית, נאמר מתנחלת או חרדית, ייתכן שתהיי גם שולית במעגל התמיכה הפומבית של תנועת MeToo; נאמין לך, אבל פחות.

עו"ד מורן סמון היא מומחית לדיני משפחה וירושה ויו"ר הוועדה הארצית לטיפול בתלונות שווא בלשכת עורכי הדין