לפני כמה חודשים פרסמה "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית", גוף רשמי של אש"ף, מסמך מקיף בן 37 עמודים ובו הציגה את העמדות הפלשתיניות בנוגע לסכסוך. היו מי שזיהו במסמך הסכמה פלשתינית ברורה לפתרון שתי המדינות, ואפילו נכונות לוויתור על מימוש "זכות השיבה" במסגרת הסדר קבע. אלא שעיון מעמיק וביקורתי יותר במסמך, מוביל למסקנות שונות בתכלית.
לצד מספר קטן מאוד של טיעונים שניתן להגדיר כעובדות היסטוריות מבוססות, המסמך הוא המחשה למסורת כפל הלשון של הפלשתינים, הממשיכים להתנער מכל אחריות ולטפח את נרטיב הקורבנות, תוך התעלמות מעובדות היסטוריות - או הכחשתן. במסמך מופיעות הצהרות הפוכות לאלו הנשמעות מפי מנהיגים פלשתיניים בערבית, כמו למשל הכרה בזיקה היהודית לירושלים או הסכמה עקרונית לקלוט מתנחלים ישראלים תחת ריבונות פלשתינית, בתנאי שימסרו את נשקם לרשות הפלשתינית.
החלק העוסק בתמיכה באסירים ובמשפחותיהם בעייתי במיוחד, ומבטא חוסר נכונות להינתק מאתוס המאבק המזוין. הוא כולל השוואה משוללת כל יסוד לישראל, שבניגוד לרש"פ, ממשלתה ואזרחיה מעולם לא האדירו את שמם ופועלם של פושעים מסוגו של ברוך גולדשטיין, ומעולם לא שילמו כספים למשפחותיהם בגין מעשיהם.
האשמת ישראל בהכשלת מאמצי הפיוס בין חמאס לפת"ח היא עוד ביטוי אומלל להתקרבנות הפלשתינים, ולסירובם לפעול לבניית מוסדות מדינה וכלכלה. ברוח הבריחה מאחריות, המסמך רווי בהסברים שקריים גם לגבי התהליך המדיני, ומתעלם מהסרבנות הפלשתינית כל אימת שהונחה בפניהם הצעה משמעותית; ממש השבוע הם מחרימים בהפגנתיות את השיחות בבחריין.
עמדת המסמך ביחס לרעיון של ישראל כמדינה יהודית מופרכת במיוחד. מעבר לפרשנות שקרית להחלטת האו"ם וללגיטימציה הבינלאומית מאז 1917 לזכותו של העם היהודי למדינת לאום, ובוודאי להכרזת העצמאות, מחברי המסמך שבים ומהדהדים את האגדה הלעוסה על מחיקת המילה "יהודית" והחלפתה במילה "ישראל" על ידי הנשיא טרומן, שאינה אלא בדיה היסטורית.
האשמת ישראל בגזל הזכויות האזרחיות והפוליטיות של אזרחי ישראל הערבים, המוטיבציה המוצהרת לפעול בקרבם ולגייסם להמשך המאבק הלאומי נגד ישראל, והצגתה של "זכות השיבה" כזכות אינדיבידואלית שאינה ניתנת לערעור או לוויתור - כל אלו מעידות על חוסר נכונות עקבי ושיטתי להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
מחברי המסמך מציגים אנלוגיה להסכמי השלום עם מצרים וירדן, ומסבירים שבמסגרתם לא דרשה ישראל כל הכרה בזכותה להתקיים כמדינה יהודית. זו השוואה לא רלוונטית, משום שלא המצרים ולא הירדנים דורשים "זכות שיבה", והם אינם מבססים את זהותם הלאומית כאנטיתיזה לרעיון הציוני. בניגוד לפלשתינים, עילת הקיום של ירדן ומצרים לא נגזרת מהתנגדות לקיומה של מדינת לאום יהודית, ותפיסתה כעוול או פשע היסטורי.
גם במסמך זה ממשיכים הפלשתינים להתל בציבור הישראלי ובקהילה הבינלאומית באמצעות הביטוי "שתי מדינות". אבל לשיטתם, "שתי מדינות" פירושו "מדינת פלשתין" כמדינת הלאום של העם הפלשתיני, ואילו ישראל היא מדינת כל אזרחיה; נטולת צביון אתני, לאומי או דתי. זהו שיקוף עמדותיה המוצהרות של בל"ד.
עד שתצמח מנהיגות פלשתינית שתגלה נכונות להסדר קבע עם ישראל, המבוסס על ההכרה בזכותה להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי, ומנהיגות ישראלית שתזהה את ההזדמנות או תסייע להיווצרותה - מוטב לפעול באופן עצמאי על מנת להבטיח את המשך קיומו של החזון הציוני וביצורו, בדמות מדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה ומשגשגת, תוך שימור האופק של שתי מדינות לאום. במציאות הנוכחית, דומה כי לא לנו לסיים את המלאכה, והיא תיוותר לדור ילדינו ונכדינו.
ד"ר קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ולשעבר המשנה למנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו