ללמוד מהפלשתינים איך לא לוותר

מילת המפתח בוויכוח בין היהודים לבין עצמם במדינת ישראל היא "הכיבוש". טול מן הפלוגתא את מילת "הכיבוש", ומייד ייכונו שלום ורווח והצלה בינינו לבין עצמנו. לפיכך אנחנו חייבים להבהיר לעצמנו לפני הכל מהו "הכיבוש" הלזה, ואיך נפטרים ממנו אחת ולתמיד למען שלום הבית שלנו.

דרך אחת אומרת שכל מה שנכבש במלחמת ששת הימים, על אדמות הטרשים ביהודה ובשומרון, למן 6 ביוני 1967, כולל מזרח העיר ירושלים – שטח כבוש הוא. חסידי גישה זו מטיפים לפינוי כל השטחים הללו מייד ולאלתר. אם אפשר "לגנוב" איזה "גוש" או שניים – מה טוב, ואם לאו – גם טוב. על השטח המפונה תוקם מדינה ערבית נוספת, שאליה יבואו צאצאי הפליטים מכל המלחמות, ובא לציון גואל. מובן שהדבר לא יפתור את תביעות חמאס והג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה ועוד ועוד כנופיות דמים, והם ימשיכו להבעיר את שדותינו ולרגום את ערינו בטילים. מסיום "הכיבוש" הזה לא תצמח לישראל ישועה כלשהי.

דרך שנייה אומרת שהדרך הראשונה – מתנשאת היא, ומעמידה את הערבים באור מגוחך וטיפש. "הכיבוש" האמיתי הוא הנכּבה מ־1948 שבה אבדו לערבים לבלי שוב חמש ערי חוף – נהריה, עכו, יפו, אשדוד ואשקלון. מי יכול לוותר עליהן לציונים? הוסיפו את באר שבע, לוד, רמלה, פרוזדור ירושלים, פרזו את ירושלים (רבתי?) - והנה לנו תוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות (החלטה 181) מיום 29 בנובמבר 1947. החלטה זו נדחתה בזמנה בבוז על ידי האומה הערבית ששלחה צבאות מדרום, ממזרח ומצפון להשמיד את הישות הציונית. יש להשיב את מציאות ההחלטה, בתקווה שהפעם הערבים יסכימו לה.

יש להבין עובדה יצוקה בשכונה שלנו – הערבים אינם מקבלים עליהם תוצאה של תבוסה במלחמה. גם אם הם יזמו אותה. יש לנו ניסיון מוכח. אדמות ארץ ישראל (פלשתין), על כל גרגיר חול שבהן, אדמות הקדש מוסלמי הן (ווקף). שום מלחמה לא תקבע מעמד של בעלות אחרת, אלא אם כן יהיה בה ניצחון מוחץ של האומה הערבית. גם אי אפשר לרכוש בכסף אדמות כאלה. זהו "הכיבוש" ואין בלתו, וסיומו הוא גם סיומה של תקומת ישראל.

יש בינינו תמימי דעת הגורסים שכל המכשולים ייפתרו על ידי הסכם מחייב בין היהודים לערבים בחסות מעצמות העולם. מי יהיה מוסמך לייצג את הערבים בהסכם כזה, מרואן ברגותי? מוחמד דחלאן? יחיא סינוואר? חאלד משעל? איסמעיל הנייה? חסאן נסראללה? כולם ביחד?... זה מציאותי? הלוא התנגדות של רק אחד מאלה תבטל כל סעיף מוצע להסכם.

באין פתרון נראה לעין, מעלים יריבים אידיאולוגיים את השאלה הידועה "אז מה אתה מציע?". בעצם השאלה טמונה הודאה בכל הכתוב לעיל.

זה מה שצריך לעת עתה להציע - הודאה מפורשת ודחיית כל פתרון לדורות הבאים. בינתיים יש לשמור על הקיים כעל בבת עינינו מכל אויב וצר. יש דברים שכדאי לנו ללמוד מן הערבים - להתעקש! לא לוותר! - אין ויתור יהודי שיהא מקובל על הערבים, אלא אם כן יהא זה ויתור מוחלט.