משחק הכוח של ליברמן

זעם רב מוטח באביגדור ליברמן בימים האחרונים על מה שנתפס כבגידה במחנה הלאומי, הונאת בוחרים או תאוות נקמה בנתניהו. הוא הרוויח זאת ביושר, אך כדי לעמוד על משמעותו של האירוע הפוליטי הליברמני, ראוי לנתחו באופן שקול.

כחודש לפני הבחירות כפרתי כאן בתפיסה הרווחת של "הגוש" כרעיון פוליטי וכיעד במסע הבחירות. גוש פוליטי הוא תוצר של משא ומתן קואליציוני ולא נקודת הפתיחה שלו, טענתי, וממילא אי אפשר לחזות את התנהלותם של השחקנים ביום שאחרי הבחירות. הבאתי כמה דוגמאות היפותטיות, אבל ליברמן מעניק המחשה מציאותית ביותר.

התנהגותו לאחר בחירות 2015 היתה דומה: ישב באופוזיציה חצי קדנציה, נכנס לממשלה כשנוצרה הזדמנות לזכות בתיק הביטחון - כתוצאה מסירוב השמאל להצטרף לממשלת אחדות - ופרש ברעש גדול בשלהי 2018.

"קחו תסריט סביר", כתבתי אז, "הליכוד וכחול לבן מגיעות לקו הסיום עם שוויון במנדטים, או הפרש זעיר. בני גנץ עורך סדרת פגישות מרתוניות עם המפלגות השונות. במסגרת הזו הוא מציע לבנט להיות שר הביטחון, לפייגלין את תיק האוצר, ואפילו לכחלון, לליברמן ולאורלי לוי יימצא סידור מתאים, והנה הגוש שכולם רגילים לחיות לאורו התפוגג בן לילה".

זה היה תרחיש דמיוני, כמובן, ורבים מהשחקנים נעלמו מהמפה הפוליטית לאחר הבחירות. אבל ביחס לליברמן, התסריט הזה מתגשם באופן עקרוני, והוא אכן לא נאמן ל"גוש". לא "אג'נדה" מובילה את ליברמן, ולדעתי גם לא שאיפת נקם. מניע אותו הכוח הפוליטי שלו, והוא ממצה אותו ככל האפשר במצב הנתון. הוא לא מיהר להצטרף לממשלה הקודמת, והוא גם לא ממהר להיכנס לבאה. הקונסטלציה הנוכחית, שבה לנתניהו אין יכולת להקים ממשלת אחדות מצד אחד, ואין לו 61 מנדטים לממשלת ימין מצד שני, הפכה את ליברמן לשחקן המפתח. בתצורה הקלאסית של הפוליטיקה הישראלית, שבה שני גושים מתחרים על הקמת ממשלה, היינו מכנים את ליברמן "לשון המאזניים". אבל במצב הנוכחי, שבו רק לגוש הימין יש סיכוי להרכיב ממשלה, הוא הפך לקוץ בישבן. גם אם תוקם ממשלה בסופו של דבר, המצב המהותי לא משתנה.

מצבם של ליברמן וכחלון דומה למדי. שניהם עומדים בראשות מפלגות שהיו גבוליות ביחס לאחוז החסימה, ושניהם חוששים להימחק בבחירות הקרובות. לשניהם יש שתי אפשרויות: היטמעות בליכוד, או היבדלות ממנו. כחלון בחר בדרך הראשונה, ואילו ליברמן, שכבר נטמע בליכוד ב־2013, פונה כעת לדרך השנייה.

פרשנים, בעיקר בשמאל, הסבירו השבוע שנתניהו הפך "נטל", "גמר את הסוס", "מנוטרל מהחקירות" ושלל הסברים אחרים. האמת פשוטה הרבה יותר: מנדט אחד נוסף לליכוד היה משנה את התמונה מקצה לקצה. 32 אלף קולות בסך הכל, וכל המקהלה היתה חוזרת לזמר על "קוסם" ו"מכשף".

מה שאנו עדים לו בימים האחרונים הוא תצוגה בוטה ושקופה של כוח גולמי. ליברמן הוא לא מנהיג מרשים וגם לא אידיאולוג גדול, אבל את החוקים הפנימיים של הכוח הוא מבין היטב. נכון לכתיבת שורות אלה, אין לדעת אם תוקם ממשלה או לא, אבל בכל התפתחות הלקח הבסיסי מהשבוע נותר בעינו: אם ליברמן יהיה חלק ממנה, הממשלה הבאה תהיה מנוטרלת ומוגבלת, והכל יהיה תלוי ברצונו של איש אחד. במשחק הכוח של ליברמן, כולנו בני ערובה.