חסינות, לא עיר מקלט

חסינות אינה מילה גסה. היא קיימת בכל מדינות העולם הדמוקרטי. אך כמו כל דבר טוב, יש לעשות בה שימוש רק למטרות שלשמן נועדה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. החסינות מהווה חריג לעקרון היסוד שלפיו הכל שווים בפני החוק. יש בה ביטוי נוסף לצדקת אמרתו של ג'ורג' אורוול: "כולם שווים. אבל יש כאלה ששווים יותר".

בין אלה ש"שווים יותר" ניתן למנות חברי כנסת, שופטים, חיילים, דיפלומטים ואפילו "סתם" עובדי ציבור מן השורה, שזכאים בנסיבות מסוימות לחסינות מפני תביעות על פעולות שעשו במסגרת סמכותם.

בימיה הראשונים של המדינה היה קיים חשש שהשלטון יעשה שימוש בכוחו כדי למנוע מחברי כנסת, בעיקר מן האופוזיציה, לבצע את תפקידם. באותם ימים הילכו שמועות, שלימים חלקן נתבררו כנכונות, שהממשלה עושה שימוש בכוח השררה כדי להפעיל את השב"כ נגד חברי כנסת. בשל חשש זה, אחד החוקים הראשונים שחוקקה הכנסת היה "חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם". חסינות זו היא כפולה. החסינות המהותית אינה ניתנת להסרה. היא נועדה להבטיח לחבר הכנסת חופש תנועה, חירות מפני מעצר וחופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל.

שונה לחלוטין היא החסינות ה"דיונית", שקובעת כי במהלך כהונתו בכנסת לא יועמד ח"כ לדין גם על עבירות שאין להן כל קשר למילוי תפקידו ושחלקן אף נעברו קודם שהיה לח"כ.

חסינות זו ניתנת להסרה, והיא נועדה רק למנוע מצב שבו תוגשנה תלונות שווא למשטרה על חשד למעשי עבירה של ח"כ, דבר שיגרור אותו לחקירות מיותרות, ויפגע ביכולתו למלא תפקידו. כמו כן נועדה החסינות הדיונית למנוע מצבי קיצון, שבהם הרשויות מתעמרות בח"כ באמצעות כוח השררה, וגוררות אותו להליכים מיותרים של חקירה פלילית והעמדה לדין גם באין בסיס לחשדות נגדו.

הנחת היסוד היא שמשרתי הציבור עושים מלאכתם ביושרה // צילום: הדס פרוש/פלאש90

הכנסת אינה עיר מקלט לעבריינים. בתי המשפט צמצמו את היקף החסינות הדיונית והדגישו כי הליך הסרתה אינו תחליף לבירור האמת. שימוש רב מדי בחסינות כדי להימלט חותר תחת יסודות החברה. "במקום בו אין דיין - אין דין, וכל דאלים גבר", נאמר, והנשיא אגרנט הוסיף: "זכויות־החסינות לא הוענקו לחברי הכנסת בשל עניינו הפרטי כביכול של כל אחד מהם ליהנות מהן".

למותר לומר שלחברי הכנסת אין כלים חקירתיים, ורובם נעדרי ידע משפטי. לכן, השיקול היחיד שצריך לעמוד לנגד עיניהם אינו האם עמיתם "זכאי", אלא רק לוודא שברצונם להעמיד לדין חבר כנסת, היועמ"ש לממשלה וזרועות אכיפת החוק פועלים בתום לב ולא ממניעים פסולים.

לא די בהפרחתן לחלל האוויר של האשמות בדבר "שיקולים זרים", בלי שאלה יהיו מבוססות כראוי. הנחת היסוד היא שאנשי רשויות החוק, כשאר משרתי ציבור, פועלים משיקולים ענייניים, ביושר וביושרה, ועושים מלאכתם נאמנה גם אם הם עשויים לשגות לפעמים.

משכך, כמעט תמיד, הסירה הכנסת את חסינותם של ח"כים שהיועמ"ש ביקש להעמידם לדין. להצבעה על הסרת החסינות הצטרפו רוב הח"כים מכל סיעות הבית, מימין ומשמאל. כמה מקרי קיצון שבהם פעלו הח"כים בניגוד לכלל - הביאו לשינוי החוק. כיום, במקום שהיועמ"ש יידרש להסכמה מוקדמת של הכנסת בטרם הגשת כתב האישום, יכול הוא להגיש את כתב האישום ללא צורך בהסכמה. נטל השכנוע עבר לחבר הכנסת הנאשם.

השבת המצב לקדמותו והחזרת "נטל השכנוע" ליועמ"ש אינן "קץ הדמוקרטיה". לא קרוב לכך. עם זאת, יש לקוות כי במקום הוויכוח העקר על תיקון חוק החסינות וניסוחו, תינתן שימת הלב למהות: עקרון השוויון בפני החוק, כמו אי היות הכנסת עיר מקלט לעבריינים, הם מסממניה החשובים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם אנו מבקשים להמשיך ולהתהדר בכתר זה, חובה עלינו להגביל את החסינות למטרה ולמסגרת המצומצמת שלשמה נועדה, ולמנוע עשיית שימוש לרעה בה.