בתחילת העשור הקודם היכה בדרום הארץ ובצפונה גל של סגירות מפעלי טקסטיל שנמשך על פני עשור. לפני שנים אחדות נסגרו מפעלים דוגמת נגב טקסטיל (2013), שפיטר 60 עובדים, ומגבות ערד (2014), שפיטר 240 עובדים. הגל הזה החל עוד כמה שנים קודם לכן עם סגירת מפעל מתוקשרת של כיתן בנצרת עילית, שפיטר כ־250 עובדים.
תוכנית "מחיר למשתכן" פגעה בספקים לבנייה בארץ, שהתמחו באביזרי פרימיום שקרנם ירדה עם התחרות על המחיר שהכניסה התוכנית. כך נסגר נגב קרמיקה, והשבוע הודיע גם מפעל חרסה על סגירתו. סגירות מפעלים המעסיקים פועלים מאוגדים זוכות לתהודה הרבה יותר גדולה מעסקים אחרים שנסגרים.
הסיבה המרכזית לכך היא האתוס שלפיו הפועלים "נזרקים לרחובות", מכיוון שהם עובדי כפיים, תושבי פריפריה ובדרך כלל ותיקים, שלא נחשבים לסחורה חמה בשוק העבודה. ככאלה גם יכולת הניוד שלהם נמוכה יותר, הם קשורים ומחויבים יותר למקום מגוריהם, שלכאורה לא מציע להם חלופות למקום עבודתם.
הפגנת עובדי מפעל חרסה // צילום: דודו גרינשפן
הדברים הבאים אולי לא ינחמו את 120 העובדים שקיבלו השבוע זימון לשימוע לפני פיטורים, אך הם בהחלט יכולים להבהיר את המצב מעבר לצער הכרוך בסגירת עסק. מצב התעשייה המסורתית בארץ, ה"לואו־טק", אינו מזהיר, אך יציב מאוד באופן יחסי לתחומי התעסוקה האחרים.
קצב סגירת המפעלים בדרום עומד בעשור האחרון על כשלושה בשנה - נמוך מקצב פתיחת המפעלים. במונחי העסקה, מפעלים בדרום קולטים עובדים בקצב גבוה פי חמישה ויותר מפיטוריהם. זה נכון גם ליתר אזורי הארץ, אך בדרום הארץ ניתן לומר שבעיית האבטלה דעכה לממדים סבירים. באזור הזה, שידע שיעורי אבטלה דו־ספרתיים, ירד בשנה האחרונה שיעור האבטלה ל־5.3%, עדיין גבוה ב־1.3 נקודות האחוז מהממוצע הארצי.
שיעור האבטלה בדרום הארץ בשנת 2005 עמד על 10.8%, ב־2007 על 8.4% וב־2013 על 6.9%. כך שלמרות הרעש התקשורתי שעושה כל סגירת מפעל המפטר 120 עובדים, הרי לא מדובר בתופעה של גידול באבטלה בדרום הארץ, או באזור אחר בה.
כאמור, התעשייה בארץ, על כל קשייה ואתגריה, נחשבת יציבה. ענף השירותים בארץ, למשל, הרבה פחות יציב. בשנה שעברה נסגרו לא פחות מ־835 מסעדות - מדובר באובדן של כ־35,000 משרות. ענף ההיי־טק היוקרתי הוא הענף הפגיע ביותר מבחינה זו - כ־700 חברות הזנק נסגרות מדי שנה.
בסך הכל נסגרים מדי שנה בארץ יותר מ־45,000 עסקים. למרות זאת, בשנה שעברה נפתחו 10,000 עסקים ונוספו כ־50,000 משרות למשק. ובניגוד לשנים עברו ולמיתוס שעדיין נותר מהן, הביקוש לעובדים לא מיומנים גבוה מההיצע, גם בדרום הארץ.
הביטחון האמיתי - גמישות
אי אפשר לבחון עסקים בלי להתייחס למדד "קלות עשיית העסקים" - הדו"ח השנתי של הבנק העולמי, המתפרסם מאז 2002 ומשווה 11 משתנים עיקריים החשובים להקמת עסק ולניהולו. מדובר במדד ההשוואתי של 190 מדינות העולם, שהצליח להגיע למודעות רחבה מאוד של משקיעים ולכן גם של ראשי המדינות.
ישראל מדורגת בו במקום 49. העשירייה הפותחת כוללת את ניו זילנד, סינגפור, דנמרק, הונג קונג, קוריאה, גאורגיה, נורבגיה, ארה"ב, בריטניה ומקדוניה.
דנמרק ונורבגיה אולי מפתיעות רבים בארץ, המחשיבים אותן כמדינות "סוציאליסטיות", אך בכל הקשור לתרבות העבודה והתאגדויות העובדים - הן רחוקות מלהיות כאלה. להסתדרות העובדים הישראלית אין אח ורע בעולם, גם לא ברוסיה המודרנית, שאגב מדורגת במקום ה־31 במדד זה.
במדינות סקנדינביה ה"סוציאליסטיות" אין הגנה מוחלטת מפיטורים. מעסיק רשאי לפטר עובד, כפוף לשימוע עם האיגוד המקצועי שבו המעסיק מראה שמדובר בצמצומים, או בתפקוד לקוי של העובד. בסקנדינביה אין חובת הצטרפות לארגון עובדים ואין הגנה מוחלטת על השובתים - רק עובדים שנפגעים רשאים לשבות. בנוסף, ארגוני העובדים מחויבים בשקיפות לניהול כספיהם.
תנאים אלה לא מתקיימים בארגון העובדים הגדול בישראל - שמתנגד לפיטורים באופן גורף - תפקוד לקוי של עובד אינה נחשבת עילה לפיטורים; יש הגנה מוחלטת על שובתים ואין למעסיק זכות להתגונן מפני השביתה על ידי שכירת עובדים חלופיים; להסתדרות מותר להשבית עובדים שאין להם טענות כלפי המעסיק שלהם, אלא כהזדהות עם עובדים אחרים.
בארץ, הסכמה של שליש מהעובדים נחשבת להסכמה של רוב להצטרפות לארגון יציג, ומותרת כפייה על שני השלישים שלא הצטרפו לארגון; אין בארץ מנגנון שמאפשר לעובדים להפסיק את הייצוג של הארגון שבו בחרו, או נכון יותר למרבית המקרים - המנגנון שנכפה עליהם, ונוסף על כל אלה - הארגון היציג הגדול ביותר במדינה אינו מחויב בשקיפות, ולכן הוא אינו מפרסם לעובדים שמהם הוא גובה דמי חבר, מה נעשה בכספם.
המוטו של האיגודים המקצועיים בסקנדינביה, שבה אין איגודי עובדים של מקום עבודה ספציפי, הוא סיוע ב"גמישות תעסוקתית", להבדיל מהמוטו האומלל של ארגוני העובדים בארץ - "ביטחון תעסוקתי"; מכיוון שהביטחון האמיתי הוא גמישות, זו המאפשרת לעובד מפוטר למצוא את מקום עבודתו הבא בזמן הקצר ביותר. בעולם המודרני אין כל אפשרות להציע ביטחון תעסוקתי במקום עבודה נתון לאורך חיי העובד, כפי שהיה בעבר.
פרוצדורה מסורבלת
לפי מדד "קלות עשיית העסקים", חיי היזם בארץ קשים ומורכבים ממרבית המדינות המפותחות בעולם. בתת המדד "רישום נכסים" ישראל השתפרה, אולם אחרי השיפור אנחנו ממוקמים במקום ה־89 בעולם. בקבלת אשראי ישראל מדורגת במקום ה־60 בעולם; בסעיף ה"מסים", הכולל את מורכבות החישוב ואת גובה המס, ישראל מדורגת במקום 90; כך גם בסעיף "אכיפת חוזים" - מקום נמוך מאוד בקטגוריה חשובה מאוד ליזמים.
במדינות המצטיינות בתחום יש בתי משפט מיוחדים למסחר, ובעיקר יש "מנגנוני אכיפה אוטומטיים" למקרים של הפרות חוזים. בישראל, למשל, אם ספק גבה תשלום ולא סיפק את הסחורה, הדרך היחידה של העסק להתמודד עם הפגיעה היא לתבוע את הספק - הליך משפטי יקר שיימשך בממוצע ארבע שנים.
פרוצדורת הקמת העסק בארץ נחשבת מסורבלת במיוחד, ולכן בתחום של "פתיחת עסק" אנחנו ממוקמים במקום ה־45 בעולם, בעיקר בגלל העלות הנמוכה יחסית להקמת עסק בישראל.
פיטורי עובדים בארץ נחשבים קשים עד בלתי אפשריים במקרים רבים, והם הופכים להיות שיקול מרכזי בשכירת עובדים. אם נדמיין מצב שלפיו החוק לא מאפשר גירושים של זוגות נשואים, נוכל להבין את ההשפעה של חוק כזה על שיעורי הנישואים. כך גם בעסקים - במקומות שבהם ההגנה על העובדים מהודקת מדי והפיטורים קשים יותר, קצב שכירת העובדים נמוך יותר ושכר העובדים נמוך יותר, ומגלם את הסיכון הגבוה שבהעסקתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו