לפני 15 שנה עלה במסדרונות משרד החוץ והמשלחת הישראלית באו"ם הרעיון - שנראה לנו אז בלתי אפשרי - להעביר החלטה בעצרת הכללית של האו"ם על זיכרון השואה. באותה תקופה, האפשרות שיבוא יום והתאריך יצוין ב־110 מדינות, נראתה כחלום רחוק.
אבל לי באופן אישי, בדומה לבני הדור השני לשואה, מעולם לא היה צורך ביום ייחודי כדי לזכור.
דודי אברהם, בן מחזורה של אנה פרנק, הוחבא בראשית המלחמה, אך עד מהרה מצא עצמו שורד לבדו, בהיותו בן 15 בלבד. כיום ממשיך אברהם בן ה־90 לעסוק במגוון תחומים, והוא פועל למען השבת יצירות אמנות גנובות ליורשיהם של הנספים והנשדדים היהודים.
אבי חיים הוחבא, תוך סיכון רב ובאהבה אין קץ, על ידי משפחתו של אופה בעיירה ניולנדה שבמזרח הולנד. את סיפורו זכה לספר בטקס יום השואה הבינלאומי שנערך באו''ם. הוא יזם את מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם", השיא משואה בטקס יום השואה וביום העצמאות, וזכה לאחרונה בפרס הנשיא למתנדב. כיום, בגיל 86, ממשיך אבי לקדם מיזמים לשינוי פני החברה, ופועל בין השאר למען הוקרת גבורתם של יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה.
אבי ניצל בזכותם של שני אנשי מחתרת הולנדים, נוצרי צעיר ויהודי צעיר אף יותר: ארנולד דאווס, שעץ לזכרו נטוע בכניסה למוזיאון ביד ושם, ומקס ("ניקו") לאונס, שהחליטו בעיצומם של אותם ימים נוראים לעשות מעשה. תוך נטילת סיכון רב, ובשילוב יוזמה וחוצפה חסרות גבולות, הם הצילו קרוב ל־200 יהודים, רובם ילדים.
כאשר זכיתי להכיר את ניקו ביום הולדתו ה־90, בעת שהוענק לו בהולנד אות מטעם הוועד להוקרת הגבורה של יהודים שהצילו יהודים, השיב בפשטות לשאלתי על פשר מעשיהם: "לא צריך לחפש סיבה טובה לעשות את הדבר הנכון".
אדלה דודתי שרדה את זוועות מחנה ההשמדה אושוויץ, אך לאחר השחרור כוחותיה לא עמדו לה. היא נפטרה בגיל 20, בעודה במחנה. מייד אחרי השחרור הספיקה אדלה לכתוב להוריה גלויה, שאותה נשאה עימה סבתי באשר תלך: "אושוויץ, 12 במארס 1945. אהוביי היקרים, אחרי שנה איומה ונוראה ביותר במחנה הריכוז בירקנאו, נפטרה אחותי רוזינטייה ללא סבל בבית חולים אושוויץ. לא הייתי נוכחת. סבא והדוד יצחק נשלחו לתאי הגזים עם הגעתם ב־10.02.44, כמו כן דודה ריק (Riek) נפטרה ב־21.05.43".
יומיים לאחר מכן הוסיפה: "נשארתי בחיים בגלל כוח רצון, עזרת אלוהים ובזכות הבית הבלתי נשכח, וזיכרונותיי מימי שישי בערב והחגים. אני מחפשת בכל מקום את אבא, אמא והאחים. מחפשת עזרה כדי לחזור הביתה מהר מאוד. אדלה". באותו היום נפטרה.
כדיפלומט ישראלי עסקתי רבות בנושא השואה, אך תמיד נמנעתי ממסע לפולין. השנה ביקרתי לראשונה באושוויץ כדי להתחקות אחר גורלם של סבי אברהם פרינס ודודותיי רוזינטייה ואדלה. וכך, מקץ 70 שנה, זכיתי לעמוד לראשונה על קבר האחים של אלו אשר זכו בשחרור, אך גופם היה כבר חלש מכדי לשרוד.
חשבתי שם על חיי דודתי שלא מומשו, ועל מילותיו של אבי בעצרת האו''ם: "בהביטי אחורה 70 שנה, הלב לא יכול שלא להישבר מכך שהעולם לא למד דיו את לקחי השואה. מקרי רצח עם התבצעו וממשיכים להתבצע וילדים בני 11, הגיל שבו אני עברתי את השואה, ממשיכים להירצח ולסבול סבל שאי אפשר לתאר. חשוב שסיפורים אלה ימשיכו להיות מסופרים, אך חשוב אף מזה שלקח השואה יילמד, ויהיה תזכורת עד להיכן יכולים להוביל שנאה יוקדת וגזענות".
דוד רוט הוא דיפלומט ישראלי, ובנו של חיים רוט, ניצול שואה ויוזם מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו