"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אנטישמיות באצטלה של עליונות מוסרית

,עודכן

השבוע האחרון זימן לנו כמה מקרים מובהקים של אנטישמיות. פיגוע טרור רצחני בקליפורניה ושני גילויים של אנטישמיות תעמולתית: הקריקטורה ב"ניו יורק טיימס" והתבטאות השגריר הצרפתי ארו, שטען שבמדינת ישראל שורר אפרטהייד. הבעיה היא שהנושא התעמולתי רוכב על תפיסות המושמעות בזרם המרכזי של השיח המקומי הישראלי. האחרון שאמר "אפרטהייד", כנראה בפעם הראשונה, היה אמנון אברמוביץ', במאמר לפני כשבוע.

בלא יודעין, מתחברים הישראלים המשתמשים בהאשמת ישראל בגזענות ובאפרטהייד לתופעה המכונה זה 65 שנה "האנטישמיות החדשה". אם הם צודקים, במה טעתה בריה"מ כאשר יזמה את ההחלטה באו"ם הקובעת שהציונות היא סוג של גזענות? להגיד על ישראל "אפרטהייד" ו"גזענות" שמונה שנים אחרי המלחמה זו הסתה אנטישמית - ואילו 52 שנים אחריה זו כבר האמת?

היהודים, ומדינת ישראל כגוף המרכזי של היהדות, נתונים מאז תום מלחמת העולם השנייה למתקפה אידיאולוגית אנטישמית. האנטישמיות לא פסקה בעקבות השואה, אלא רק שינתה צורה. במאמר גדול מלפני 15 שנה, ייחס ברנרד לואיס את האנטישמיות החדשה בעיקר לעולם הערבי והמוסלמי. למעשה, אלה מתוכנו, כגון עמוס שוקן וכותבים שונים בעיתונו, או אהוד ברק, שמדברים על ישראל במונחים של אפרטהייד או פשיזם (ונאציזם, לפעמים), צועדים בנתיב הנרטיב הערבי מאז מלחמת העולם השנייה.

הם לא עושים זאת משום שגם הם אנטישמים, אבל הם בהחלט מייצרים לגיטימציה לאחרים, דוגמת בכירים בצרפת, בבריטניה ובשמאל האמריקני, לעשות לישראל דה־לגיטימציה מתוך עמדה של עליונות מוסרית כביכול. חבל שאברמוביץ' בעל זיכרון הברזל שוכח שצרפת של ארו, יחד עם בריה"מ, הן אלה שדחפו את מדינות ערב ב־1967 למלחמה נגד ישראל. את הביקורת המוסרית היו צריכים להפנות כלפי מדינות ערב והפלשתינים.

ברנרד לואיס תיאר את ההיסטוריה של האנטישמיות שהתפתחה על רקע דתי, ובימי הביניים אפשרה ליהודים להימלט ממוראותיה על ידי המרה. במאה ה־20 זו הפכה לאנטישמיות על רקע גזעי, ושום יהודי כבר לא יכול היה לברוח. "האנטישמיות האידיאולוגית של ימינו החזירה את האופציה שהיתה קיימת בימי הביניים, ויש כאלה שמוכנים להשתמש עבור עצמם באופציה הזאת", כותב לואיס.

האנטישמיות האידיאולוגית החליפה, אפוא, את האנטישמיות הנאצית, שאיבדה את הלגיטימיות שלה בעקבות אושוויץ; היא אינה מחייבת המרה דתית, והשייכות היהודית רק מוסיפה תוקף לעמדת העליונות המוסרית שבה מתהדרים אחדים בשיח האנטישמי המודרני. הסובייטים בתחילת שנות ה־50 הכניסו לשימוש תעמולתי את מושגי "הסוכן הציוני", "משרתי האימפריאליזם והקולוניאליזם האנגלו־אמריקני", וכך הלאה. אחרי 1967 הם החדירו את מושגי ה"אפרטהייד" וה"גזענות" כחלק מהארסנל התעמולתי נגד ישראל.

דומה שהישראלים היו צריכים להיות משוחררים מכל רגש אשמה והלקאה עצמית בעקבות סדרת מלחמות ההשמד נגד המדינה מ־1948 והלאה. מדוע בכלל צריך להתווכח על הנושא הזה? הגיע הזמן לתגובה פשוטה ונחרצת למשמע הקללות "אפרטהייד" ו"הפרדה גזעית": תועמלן קטן, אנחנו יודעים באיזו סחורה מלוכלכת אתה רוכל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אמנון לורד

בעל טור במגזין

כדאילהכיר