גאה להיות עקשן

אדריאנוס ואן דה-ברג דפק בחוזקה על השולחן. כומר הכפר שמולו נסוג בבהלה על כיסאו. ואן דה-ברג היה עקשן. עקשנות הולנדית כפרית כזו, שנולדה מאינספור בקרים הולנדים גשומים בחווה. גם עכשיו הוא התעקש. "הילד נשאר פה כי כך אמרתי - וכך יהיה", הרעים בקולו. הכומר ניסה לשכנע אותו שהילד היהודי-פורטוגזי השחום שהוא מחביא בחוותו עלול לסכן את משפחתו, אולי את כל הכפר. אבל ואן דה-ברג היה עקשן.

גם סבא שלי היה עקשן. נצר למשפחה יהודית פורטוגזית שעסקה ביהלומים. הוא התעקש דווקא לפתוח חנות תקליטים במרכז אמסטרדם, הסתכן בנידוי ממשפחתו ומחיי הרווחה בציר היהלומים של הולנד-בלגיה. עקשן.

כשהנאצים לקחו אותו ואת סבתי שרה ויארה למחנה הכפייה ווסטרבורק בהולנד, הוא הפסיק להתעקש וחזר למקצועו. הוא ליטש יהלומים עבור הנאצים וזה החזיק אותו בחיים כמה שנים, עד שנלקח לסוביבור. אבל הוא התעקש שבנו, אבא שלי, יחיה. הוא מסר אותו למשמורת אצל משפחה נוצרית, ומחלון הרכבת שלקחה אותו לסוביבור הצליח לזרוק פתק לקרוב משפחה נוצרי שהיה במחתרת ההולנדית, וביקש שידאגו לו.

חברי המחתרת ההולנדית בזמן הכיבוש הנאצי היו חייבים להיות עקשנים. בזמנים חשוכים שבהם העדיפו רוב ההולנדים לשתף פעולה עם המשטר הנאצי, היית חייב להיות עקשן גדול כדי להעביר פעוט יהודי שחום בן שלוש ממשפחה למשפחה, עד שמצאו את משפחת ואן דה-ברג, ואת אדריאנוס העקשן. לימים יקראו לזה גבורה, אבל בהכירי את ההולנדים אני בטוח שהייתה שם גם הרבה עקשנות.

משפחת ואן דה-ברג: אדריאנוס, מריה ושש בנותיהם, החביאו את אבי בחווה בכפר ברליקון בדרום הולנד עד תום המלחמה. אדריאנוס התעקש שאבי הוא חלק מהמשפחה, וכך היה.

גם אבא שלי עקשן לא קטן. במשך למעלה מ-30 שנה התעקש עם המנגנון הלא פשוט של 'יד ושם' שאדריאנוס ומריה יקבלו תואר חסידי אומות עולם. בסוף הוא הצליח, הרבה לאחר שהלכו לעולמם, ואת התואר קיבלו בנותיהם שנשארו בחיים.

סבא שלי, אורי רודריגז-גרסיא, נרצח בסוביבור ב-23 ביולי 1943. באותו היום, 26 שנים אחר כך, נולדתי. קיבלתי את שמו, וככל הנראה - גם את עיקשותו. התעקשתי ללכת בדרכי, גם אם הייתה שונה מהדרך של משפחתי, מהסביבה. גם עכשיו אני מתעקש מול המקלדת, נאבק ברצון להדחיק את המחשבות על השואה, על מה שגרמה לאבי, למשפחתנו - אבל מתעקש.

עקשנות נחשבת לעתים כתכונה מעצבנת, שלילית. אנשים לא תמיד אוהבים עקשנים. אולי זו הסיבה שעד היום רבים בעולם לא ממש מחבבים יהודים. עקשנים בני עקשנים, היהודים האלה.

יום השואה הוא יום שבו אני חושב על הטבע האנושי, על צדדיו הנוגדים והמשלימים. על ההולנדים ששיתפו פעולה עם הנאצים והסגירו את אנה פרנק, ועל ההולנדים שהתעקשו להציל את אבי תוך סיכון חייהם. על היהודים שהתעקשו לשמור על דתם ועל צביונם, ועל הנאצים שהתעקשו להשמיד אותם, בדייקנות גרמנית עיקשת.

יום השואה הוא יום שבו אני גאה להיות עקשן, נצר למשפחה עקשנית ולעם עקשן וקשה עורף, שמתעקש לזכור ולא לשכוח. לזכור את אשר ניסו - וכמעט הצליחו - לעשות הנאצים, ולא לשכוח את אדריאנוס ואן דה-ברג, עקשן הולנדי שאני חב לו את חיי.