הפוסט־טראומה של נחום ברנע

רבים בתקשורת השמאל הישראלי מצויים לאחר הבחירות במצב פוסט־טראומטי קשה ומכביד. הם לא מסוגלים לעכל ולהפנים את תוצאות הבחירות. כל הקלפים המנצחים לכאורה, היו בידיים שלהם: המשטרה, הפרקליטות, התקשורת, הסקרים, מבקר המדינה, המלצות לכתבי אישום, שלושה גנרלים ובן עדות המזרח בראשות מפלגת העבודה. בסופו של יום מגדל הקלפים קרס, ההפסד בבחירות היה צורב, מביך ומתסכל. כל פרשן מתחיל כבר הפנים שהזדמנות כזו לא תחזור, תרועת האשכבה כבר נשמעת בראש חוצות, ונחום ברנע התעטף אתמול בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" בתוגה, קינה ונהי מלווה בכעס ובחשבונאות השמורה למפסידים כרוניים בפעם החמישית.

ברנע מנסה לשכנע שהניצחון הושג בהשפעת המניפולציה שעשה הימין על גב עלבון עדות המזרח ובסיוע "המיזם הרעיל" - "ישראל היום". עיתון שבתוך שנים ספורות הפך להיות הנפוץ ביותר במדינה והשאיר את "ידיעות אחרונות" לדשדש בהפסדיו הכלכליים. עיקר קצפו של ברנע יצא על זהבה גלאון ועל חבריו שכתבו ב"ישראל היום".

עלבון עדות המזרח, לדבריו, קיבל ביטוי עז בסרטון פרסום של רמי לוי לרשת השיווק שבבעלותו. ברנע נמנע מלהאשים ישירות את רמי לוי בהפקת הסרטון, אולי כדי שלא לפגוע בהכנסות עיתונו מפרסום. ברנע שוב מבטא את תובנת האליטה הוותיקה והשוקעת כאילו בני עדות המזרח הם עדר חסר תבונה של בורים ומנשקי מזוזות, שמבחירות לבחירות עושים עליהם מניפולציה רגשית. כאילו מדובר במשתטחי הקברים שלא יודעים להעריך את שעשה למענם שלטון הימין מאז שנת 1977. מדברי ברנע משתמע שתמיכת עדות המזרח בימין היא אך ורק זיכרון ימים אפלים תחת שלטון הפרוטקציוניזם של מפא"י ההיסטורית. ימים של אפליה, שעבוד ובוז. למותר לציין שגם אשכנזים, שורדי שואה חסרי פנקס אדום, לא קיבלו יום עבודה, ורבים מהם נאלצו לרדת מהארץ בהיעדר פרנסה.

זחיחות הדעת וההתנשאות של ברנע וחבריו, הן אלה שדרדרו את התקשורת הישראלית לתהומות. אזרחים רבים בזים לתקשורת השמאל ולא נותנים בה אמון מזערי. כדאי שוב לקרוא את נימוקי פרס ישראל שבו זכה ברנע ולגלות את שיטת הפרכוס ההדדי והאתרוג המושחת.

"ישראל היום" הוא סדין אדום לשוורים המותשים והעייפים שפעם ניהלו את המדינה בטוריהם ונותרו ללא קהל. עורכי ועובדי "ישראל היום" עומדים בקדמת קווי ההגנה על הדמוקרטיה, הבטחת האיזון בין הרשויות כדי למנוע את עושק הרוב על ידי המיעוט, ומתן ביטוי לעולם הערכים והתובנות של הימין שנדחק לאורך שנים על ידי השמאל ושלוחיו הרבים בתקשורת. כל עיתון חשוב בעולם נותן ביטוי לתפיסות עולם. עיתון ישראלי יכול להיות ימני, שמאלני ואפילו פרו־פלשתיני, אולם לא עולה על הדעת שכתיבה עיתונאית תשרת את צרכיו הכלכליים המזדמנים של בעלי העיתון.

ברנע וחבריו לקחו חלק פעיל באחד מרגעי השפל הגדולים ביותר בתולדות חופש הביטוי והעיתונות בישראל. הם התגייסו בשרות המו"ל שלהם על מנת להגן על אינטרס כלכלי מובהק. מהראוי לכן שייטלו קורה מבין עיניהם לפני שהם מטפטפים רעל לבארות של אחרים.

עיתון "ידיעות אחרונות", הבית ההיסטורי של ברנע וחבריו, ממשיך לגייס כותבים ימנים על מנת להתחרות בהצלחת "ישראל היום", ובכך חולפת "תהילה" של פעם אל תהום הנשייה.