השמאל הישראלי מפחד מהדמוקרטיה

בנובמבר 2018 נחשף כי המטה של אבי גבאי עומד מאחורי עמודי פייסבוק פיקטיביים, לכאורה לא קשורים למפלגת העבודה, שפרסמו תעמולה אגרסיבית נגד יאיר לפיד. גבאי טען בתחילה שאינו קשור להכפשות ברשת, אולם בהמשך הודה שמפלגתו אחראית לכך. שום זעזוע לא נרשם במחנה השמאל, התקשורת דילגה מעל הנושא, ולפיד לא הגיש תלונה במשטרה בגין "טרור תודעתי".

והנה, השבוע פרץ לחיינו בסערה "תחקיר" שטען לקנוניה רחבת היקף וניסיון להשפיע על דעת הקהל באמצעות רשת "בוטים". מהר מאוד נחשפה החובבנות העיתונאית, אך למרות שנמצא כי חלק מה"בוטים" הם אנשים אמיתיים, חשבונותיהם נסגרו ללא הצדקה נראית לעין. קו ישר מחבר בין תחקיר הבוטים וחסימת משתמשים ימניים בטוויטר, המאמצים למחוק קולות ימניים מפייסבוק, חוק "ישראל היום" וזעקות ההסתה כל אימת שנשמעת ביקורת עניינית על בג"ץ: זה תמיד אותו ניסיון מצד שמאל למנוע דיון פלורליסטי באמצעות השתקה, דמוניזציה וחסימת פיות.

בעבר היה קל להשתיק. כלי התקשורת "הימניים" היו מועטים ופגיעים, ומחנה השמאל אף קיבל סיוע בסגירתם מבית המשפט, דוגמת ערוץ 7 שנסגר בהחלטה של בג"ץ. לכן לא היה קושי ליצור מצג שווא של אחידות דעות, כמו בתקופת ההתנתקות.

ואולם כיום, כשהרשתות החברתיות דומיננטיות והמידע צף ועולה מעלה - המקארתיזם נעשה קשה ומורכב. הדמוקרטיה הישראלית התוססת היא לצנינים בעיני אלה שעד אתמול החזיקו במונופול על דעת הקהל. האליטה התקשורתית הצליחה בעבר לחנוק את הפלורליזם המחשבתי ולאתרג את הדעות הנכונות. היום היא נאלצת להתמודד עם דעות אחרות. הדבר גורם להגמוניה הישנה להרגיש שאחיזתה ברסן התודעה הציבורית נשמטת לטובת האנשים "הלא נכונים", שחושבים "לא נכון".

אז מה עושים? עוברים מניסיונות להשתיק מערכות שלמות (כמו חוק "ישראל היום") להשתקת אנשים פרטיים; זהו עידן המיקרו־מקארתיזם. כך צצות יוזמות השתקה מקומיות (הלשנות על אנשי ימין בפייסבוק) או ממוסדות יותר, כגון תחקיר הבוטים המביש. במקום להתמודד עם הטענות, מטילים דופי במחנה שלם, המוצג כעדר "בוטים" חסר תבונה, במטרה להבהיר מי שולט בשיח ומי רשאי לכוון אותו.

תחקיר הבוטים הוא המשך ישיר לניסיונות לשלול מהימין כל אחיזה משמעותית בתקשורת ובמערכות מעצבות התודעה, מחשש שהוא יהדהד בהן את הדעות הלא נכונות. בשורה התחתונה, השמאל הישראלי לא באמת חושש מפרופילים מזויפים, ואפילו לא מ"בוטים". הוא חושש מהדמוקרטיה. כמו כל בולשביק, הוא לא רוצה לשמוע את הציבור, הוא רוצה להגיד לו מה לעשות.