חמאס בין ריבונות להתנגדות

הירי, בטעות או במכוון, לעבר מושב משמרת אינו משנה את תמונת המצב האסטרטגית. הוא משקף את ערך ההתנגדות האלימה של חמאס במערכה מול ישראל. בתווך שבין הירי לתל אביב לאזור השרון התמודד חמאס עם מחאה עממית נגדו - ויכול לה. האביב הפלשתיני טרם הגיע לרצועה, וספק אם יגיע: המחאה מצומצמת למדי, נעדרת חזון פוליטי וחסרה מנהיגות מוסכמת. בשפתם של אחרים, "מכה קלה בכנף" עבור חמאס, המחייבת אותו לתמרן בין שמירה על הריבונות לשמירה על ההתנגדות.

בנקודת הזמן הזו חמאס בוחר בריבונות תחילה. הוא רגיש לאיומים מבית ובמקביל לאיומים חיצוניים. הוא גם מודע היטב ליחסי הכוחות מול ישראל ולכן אינו מעוניין בהסלמה רבתי. זהו ההיגיון האסטרטגי מאז צוק איתן. המערכה האלימה נגד ישראל מאז, שהתבטאה בטרור העפיפונים, בבלוני תבערה ובהפגנות שבועיות על הגדר, מכונות ברצועה התנגדות עממית. אצלנו, בצדק, זה נחווה ומורגש כטרור לכל דבר.

המחאה העממית ברצועה נגד חמאס והירי לעבר ישראל - בעוטף, בגוש דן או בשרון - מעסיקים את ישראל ברמה המודיעינית והמבצעית בניסיון לייצר פתרונות שיצמצמו את האיומים על העורף הישראלי. זו מחשבה נכונה וראויה, אך טקטית בבסיסה. בקומה האסטרטגית ישראל עודנה תקועה עם הרצועה, לפני הבחירות ואחריהן. חמאס, ארגוני הטרור והאוכלוסייה ברצועה לא יתפוגגו מאליהם. הפתרון צריך לבוא מחוץ לקופסה: למשל, מעורבות אזורית ובינלאומית רחבה יותר.

בעשור האחרון סומנו אינטרסים משותפים לישראל ולחלק ממדינות המפרץ. האחרונות נהנות מהיתרונות שישראל מייצרת עבורן. זו השעה להכריע, אם יש נכונות כזו, אם לגייס את המפרציות, או לפחות את חלקן, לפתרון המצב בעזה. חמאס, בסופו של דבר, שחקן תלותי. במחשבה נכונה ובתכנון קפדני ניתן לייצר תלות גוברת שלו בשחקנים שישרתו אינטרסים ישראליים. במקביל אין כל מניעה לחזק גם את ההרתעה הטקטית, ויפה שעה אחת קודם - ללא כל קשר לבחירות.

כדאי גם לשים לב לזירת יהודה ושומרון. כל פתרון, אם יהיה כזה, בנוגע לרצועה, לא יחול על הגדה המערבית. שם האינטרסים של אבו מאזן שונים. חמאס פוזל בקביעות לזירה זו ומנסה להרחיב את השפעתו, לפחות ציבורית. מאמציו אינם זוכים להצלחה, לא רק בשל סיכול ישראלי ופלשתיני אלא גם משום שהאוכלוסייה שם, ברובה המכריע, מתנהלת בחתירה לשיפור מרקם חיים ולא שקועה במאבק לאומי. הציבור הפלשתיני בשטחי הרש"פ נותר אדיש ברובו, גם לנוכח ההרוגים על גדר הרצועה בשנה האחרונה.

בהיבט המדיני־פוליטי, דומה שחמאס מעוניין להשתלט על מוסדות הרשות. אבו מאזן מודע לכך ומונע זאת, גם בסיוע ישראלי. כל זה לא רק מרחיק את הפיוס הפלשתיני הפנימי אלא גם את הסיכוי להסדר מדיני מלא שיכלול את שתי הזירות הפלשתיניות.

וכן, גם זירת יהודה ושומרון תמשיך להעסיק את הדרג המדיני בישראל, אפילו את אלה שאינם מעוניינים בפתרון מדיני בטווח המיידי. שואלים מדוע? מהטעם הפשוט שגם האוכלוסייה הפלשתינית שם, על בעיותיה, לא הולכת לשום מקום והיא, בניגוד לתושבי הרצועה, מתחככת על בסיס יומיומי עם ציבור גדול של ישראלים.

ד"ר גדי חיטמן הוא מרצה במחלקה למזה"ת באוניברסיטת אריאל