ושתי ואסתר - מי הגיבורה הפמיניסטית?

גדלתי בירושלים של שנות ה־70 וה־80. ושתי הוצגה אז כארכיטיפ של רוע נשי ונקמני. בהצגות הילדים ובתוכניות הטלוויזיה היא היתה תמיד מאותגרת מבחינה מטבולית, בעלת שומה מכוערת או פאה מטורללת, נרגנת, נלעגת, כאוטית וממורמרת.

בתפיסה הפמיניסטית הבינארית של "ייצוג האישה בעולם פטריארכלי" מוצגות שתי אפשרויות: האישה כמלאך או שטן. האישה אף פעם אינה דמות מורכבת. אני מניחה שעל פי הדיכוטומיה הזאת, ושתי של שנות ילדותי היתה השטן, בעיקר כי עמדה מולה האופציה הנשית ההפוכה - אסתר המלאכית.

חלפו שנים, והמהפכה הפמיניסטית התפתחה והפכה את היוצרות - ושתי איננה עוד המדוזה המוזרה שמסרבת למלך מתוך התקף הורמונלי מרושע במיוחד; עכשיו היא האישה הפמיניסטית הראשונה בהיסטוריה. גאולת הדמות של ושתי היתה כמעט מתבקשת - הנה אישה שמסרבת להחפצתה, שקוראת תיגר על הפטריארכיה, שחיה את חייה כסובייקט בעל רצונות עצמאיים ולא כאובייקט מיני. ושתי הפכה לאישה מאחורי שירי העצמה נשית כמו "תעשי רק מה שאת אוהבת" ולנערת הפוסטר של השחרור הנשי מכבלי אי השוויון.

מי שהלכה והתרוקנה מנכסיה הרוחניים והערכיים היתה, כמובן, אסתר - זאת שמנוהלת על ידי גברים והולכת לתחרויות יופי. בתוך שלושה עשורים בלבד הפכה אסתר ממלכה מלאכית לקריקטורה שרוצה להביא שלום עולמי בביקיני עם כתר על הראש. היא הוצגה כדמות פאסיבית לנצח, מנוהלת תמידית והגרוע מכל - נסמכת על מראה חיצוני כמשאב להשגת יעדים.

כמי שגדלה במשפחה פרסית צוהלת ומרובת נשים, אני חייבת לציין שהמודל לחיקוי של אסתר הרבה יותר אותנטי מזה של ושתי - כך הן מתנהלות עד היום: פאסיביות, מנוהלות, נסמכות על כל משאב שהנשיות שלהן מספקת ולא מורדות במודל הפטריארכלי באופן מופגן. חס וחלילה, חבל על האנרגיה.

במקום זאת הן משיגות כמעט כל דבר שהן רוצות באמצעים אחרים לחלוטין - עורמה מתוחכמת אך בלתי מזיקה, תחכום זדוני ומפואר, שימוש בכל משאב נשי אפשרי והנחת עבודה מרכזית אחת: יש להניח לגבר לחשוב שהוא הראש, ולהסתיר ממנו את העובדה שהאישה היא הצוואר ששולט בו באופן מוחלט.

הנחת היסוד מאחורי תפיסת העולם הזאת היא שהאישה היא אפריורית אורגניזם יותר מתוחכם מהגבר ואין שום טעם לצאת מולו במלחמה חזיתית. הגבר זקוק לתחושה של שליטה ולכן יש לאפשר לו את האשליה הזאת בנדיבות של מנצחות, בדיוק כפי שעשתה אמן הרוחנית אסתר. המבחן החשוב לדידן הוא מבחן התוצאה, ובמבחן הזה צפיתי באמי מנצחת פעם אחר פעם; מנצחת בחן, באהבה, ברכות של חמאה ובקריצה לבנותיה, כדי שתלמדנה את המלאכה. וזאת לא באמת מלאכה; זאת אמנות של ממש שדורשת מיומנות ובינה מסוג הולך ונעלם - נדמה לי שמכנים זאת "בינה נשית".

המודל הפמיניסטי של העולם המערבי אימץ ללא ספק את גישתה של ושתי, ואכן מדובר בגישה אמיצה, שוויונית וצודקת. אלא שמדי פעם אני נזכרת ב"אמנות ההסתר" של אסתר המלכה, שאמי ואחיותיה אימצו, וחשה כאב על עולם מעודן שהולך ונעלם.